למרות שמצבן של נשים בארצות ערב רבות ידוע היטב, קשה מאוד לצפות במחזהו החדש של יהושע סובול "החוטאים" שגם ביים והמוצג במסגרת אנסמבל רינה ירושלמי - תיאטרון הקאמרי. המוצג הנו סיפורה של אשה פרופסור באוניברסיטה דהיינו אשה משכילה ולא מפשוטי העם שהעיזה למרוד ולחיות את חייה בניגוד לכללים הפנטיים של הדת באותה מדינה ההופכים את האישה לחפץ השייך לבעלה או לאדם נחות.
העלילה מתרחשת בארץ מוסלמית בה שלטון דתי קיצוני אם כי שם המדינה אינו מוזכר. במדינה זו נהוגים נשואין בכפיה.גם האישה וגם הגבר חותנו בכפיה. האישה נאפה עם סטודנט שלה וכאשר הדבר נודע לשלטונות הופעל החוק הדרקוני שבמדינה דהינו מות האישה בסקילה. במקרים כאלו הגבר יוצא פטור בלא כלום. כל פשעה של האישה היה שנתנה דרור לרגשותיה, התאהבה בסטודנט שהיה כבר בעל משפחה. גם האישה הייתה נשואה בניגוד לרצונה בנשואי הכפיה עוד כשהייתה קטנה.
המחזה הינו מונולוגים של האישה או דו שיח עם מאהבה כאשר היא נמצאת כל הזמן בתוך בור הסקילה עם שלושת רבעי גופה העליון בתוך הבור וראשה מכוסה בצעיף שחור.במצב כזה אין לה אפשרות לזוז, להתנועע ומשחקה הוא עם הפנים,עם ההבעה בלבד.למרות כל המגבלות הללו משחקה נפלא.באותו הזמן הגבר מכין את האבנים לסקילת האישה.
ההפקה כמעט סטאטית. היא מלאת רגש רב, מלאת דריכות,מתח ועניין. כל זה בזכות הבימוי הנבון והמעולה של סובול. משחקה של אייר וולפה בתפקיד האשה מלא תשוקה, מיניות, רצון לאהבה, לחופש, למגע יד גבר. משחקה קשה מאוד לביצוע, מלא רגש והוא נהדר. אייל צ'ויבן המאהב בתחילה מאופק, חושש להביע את רגשותיו אך בסופו של דבר גם הוא נכנע לאהבה, לתשוקה. ההצגה אומנם קשה אך המאמץ לראותה שווה בזכות משחקם הטוב של שני המשתתפים.
מתחילת ההצגה יש הזדהות מוחלטת בין המתרחש על הבמה לבין הקהל שבא לצפות בה. האישה הייתה מרדנית עוד בהיותה צעירה. היא עזבה את משפחתה, הפכה פרופסור באוניברסיטה, נשאה בניגוד לרצונה אך המשיכה במרדנותה והתאהבה בבחור הצעיר והנשוי. בהצגה היא מגוללת את מה שקרה ביניהם. היא הייתה היוזמת הוא נהנה והסכים לפיתוי.
האישה היא מרכז העלילה. היא היוזמת. היא הדומיננטית בכל. משחקה מרשים ובהשואה אליה משחקו הטוב והמוקפד של הגבר מחויר במקצת. הוא מצטייר בעינינו כצמא לאישה הרוצה אותה וצמא לספק את צרכיו המיניים. בתחילה הוא נראה כנער שפותה אך בלי עידודו האישה לא הייתה מגיעה לסופה המר. נרמז במחזה, וזה הנכון, שהוא זה שהלשין לשלטונות.
סוף ההצגה מסתיים בריקוד הנראה כלא מציאותי,סוריאליסטי מודבק כאשר מכירים, לפחות עפ'י השמועה,את המצב במקרים דומים שקרו, אם כי הוא מרשים ביותר,מבויים היטב,ומרגש ביותר.
התפאורה והתלבושות עוצבו על-ידי הדס מוצרי ולוסיאנה פלמר. הן פשוטות ביותר, צנועות אך אומרות הכל. את התאורה עיצב יעקב סליב.תנועה עדי גילת. לראות או לא לראות: הצגה לא קלה אך מאוד כדאית לצפיה בגלל השוני שבה, בגלל המשחק הטוב ובגלל הנושא שזר לנו לחלוטין.
