מה לעשות, תמיד הייתי חריג, וגם הפעם אני צועק נגד הזרם: לא רוצה הבנות ו/או רגיעה עם החמאס. חלאס!
חמאס קיבל סטירה קטנה על שהעז להתקיף ולרצוח את אזרחינו במדינתנו החופשית, וכדי שלא יהרסו לו את הנשמה – מבקש רגיעה. ישראל נוטה, ביראה בלתי מובנת, להתרצות ולהסכים לא להמשיך ולתקוף את עזה ומחבליה, ובתמורה חמאס ינסה למנוע המשך ירי על אזרחי ישראל. פוליטיקה או לא, מדיניות שפויה או לא – אני נגד!
כן, אני בעד מלחמה! למה?! כי אינני מוכן לנסוע בעוד כמה חודשים אי שם בישראל, וכל מיני מחבלים מארגונים כאלה ואחרים יירו במישהו מאיתנו לאור יום, כך סתם ברחוב, רק כי אנחנו ישראלים, יוודאו הריגה, ואחר-כך ייעלמו עם רכב מילוט לאי שם במדינת פלשתין!
לא רוצה לחיות במדינה שהפטריוטיות שלה אבדה יחד עם דגליה הנשרפים על-ידי ערבים במדינה שחתמה עימנו חוזה שלום – ולחזור לסדר היום כאילו כלום!
לא רוצה לחיות רמוס בתת-כבוד אנושי, להמתין לעוד נזיפה מארגון האומות המאוחדות נגדנו – ולהיות בטוח שהישראלי הנרצח הבא על-ידי פטריוט ערבי זה לא אולי אלא בטוח!
את הביטחון הזה להיות עבד נקלה ל"הבנות" עם רוצחינו, כאשר הם עדיין מנקים את דם יקירינו מסכין הטבח שבידיהם ומכינים אותה לרצח הבא – אני לא קונה!