את המחאה יזמו חוגים שתפיסתם החברתית מעוגנת בשלושה מקורות שונים:
א. שמאל אידיאולוגי קיצוני שעבורו מחאה הוא שם נרדף למהפכה, שהיא אמצעי להשגת מטרה אחת - אנרכיה. אנרכיה היא הרס הסדר החברתי הקיים מבלי יכולת להבטיח מה יבוא במקומו. ביסודה של תפיסה זו מונחת השערה שמעולם לא הוכחה, שהרס הקיים, שמטבע הדברים יש בו גם אלמנטים שליליים, יביא כסטיכיה לשיפור המצב. כל המהפכות במאה העשרים מראות בדיוק את ההיפך.
ב. הנציגים התורנים של "הצדק החברתי". אלו שהחליטו בנקודת זמן מסויימת שחלקם בעוגת העושר הלאומי אינה תואמת את מה שלדעתם "מגיע להם", והם מבקשים להשיג כאן ועכשיו עוד.
ג. אינטרסנטים פוליטיים, שמבקשים לנצל מצוקות חברתיות אמיתיות, לקידום מטרות פוליטיות שלהם; בעיקר הדחת המימשל הקיים ופתיחת אופציה חדשה עבורם, על גב המחאה החברתית.
להחלפת שלטון בעיתוי זה היו שני יעדים: ראשית, לקדם השלמת הויתורים החד-צדדיים של ישראל בנושא יש"ע שהתחילו עוד בהסכמי אוסלו; שנית החזרת ההגמוניה הסוציאל-דמוקרטית לסדר היום החברתי-כלכלי של ישראל. במחאה הנוכחית חברו שלושת הגורמים ופעלו בתאום בסיסי מתוך הבנה שכך הם מגדילים את סיכוייהם ומתוך הנחה שבכאוס שיביא המהלך למדינה, יוכלו למקסם את הישגיהם. אינני יודע אם כל השיקולים הללו היו ממוסדים ומתוכננים מראש, או התגבשו תוך כדי תנועה, אבל את ביטוייהם ראינו לאורך כל הדרך; לפעמים הייתה זו פליטת-פה, ולפעמים קפץ למישהו שהתאפק זמן ממושך מדי הפיוז.
בהקשר זה כדאי לשים לב לנושאים כהרכב "מנהיגות" המחאה, המוקד הסימלי שלה - שדרות רוטשילד בת"א, ליד הבימה, ליד סביבת מגורים שמחירי הדירות בה הם מהגבוהים הקיימים בת"א בפרט ובארץ בכלל. הרכב המשתתפים - אנשי המעמד הבינוני הגבוה ובני הקבוצה השניה משלוש הקבוצות הנ"ל. הרכב האוכלוסיה הנעדרת מהגרעין הקשה של "המנהיגות" וממשתתפי המחאות. הנתק בין המרכז בת"א לבין הפריפריה. הייצוג החסר של מצוקות הפריפריה באג'נדה של "הנהגת" המחאה" (תוקן במידה מסויימת לאחר ביקורת ציבורית בעיתונות, אבל נותר בבסיסו כפי שהתחיל).
התנהלות חסרת מיקוד, שנסחפה עד מהרה לעבר סדרת סמינריונים אדירה שעד לרגע זה לא הניבה תוצר ברור. התחמקויות מתמשכות בתחילת הדרך מנקיטת עמדות, הגדרת צרכים ויעדים ושיתוף פעולה עם ה
ממשלה וכוחות המשק לקידום פתרונות אופרטיביים. הפגנות הפכו להיות עיקר המעש של "המנהיגות", משל יש בהן כדי לקדם פתרון שאינו מוגדר כהלכה ולו צעד אחד קדימה.
הסתופפות באורה של תקשורת משולחת רסן, שגם סייעה להפצת המסר - מבולבל ככל שיהיה - וגם בילבלה את המנהיגות לחשוב שעומד לרשותה כל הזמן שבעולם, כי מעמדה שקול לזה של הממשלה וכי היא צודקת בכל. התבטאויות שונות של "מנהיגי" המחאה בת"א הוכיחו שלא מדובר במחאה של כל העם למען כל העם;
מדובר במחאה של צרכנים ולא של נצרכים. עד מהרה התחילו להופיע בשטח דוברי מר"ץ וארגונים סוציאל דמוקרטיים ביזריים אחרים.
עד מהרה התברר שמי שאינו שם את התאוריה בראש מעייניו, כמו שלי יחמוביץ' למשל, מפסיק להיות "IN" ומסכן את מעמדו באוהלי המחאה. עד מהרה התברר שאויבי העם הם שוב צה"ל והמתישבים באיו"ש, ושמהם צריך להוריד את "השומנים" וגם קצת מ"הטייקונים"... מינוי צוות היועצים "למנהיגות" על טהרת השמאל האידיאולוגי באקדמיה, אנשים שכנראה אף פעם בחייהם לא נדרשו לנהל עסק או מפעל מצליח ואין להם מושג ירוק מה נדרש לשם כך בשוק המקומי ובשוק הגלובלי, היה שיא נוסף במיצעד האיוולת של "מנהיגות" המחאה בת"א.
מאידך, בכל הפעילות הנרחבת הזו איש לא סבר שכדאי לדבר עם נציגות של התאחדויות התעשיה והמסחר בישראל, הספקים העיקריים של מקומות עבודה, תנאי שכר, ייצוא וייבוא לישראל ועוד. ברוח ה"עליהום" האידיאולוגי על "הטייקונים", שכחו מי שהיו צריכים לזכור זאת היטב, שמדובר בחלוקת מה שיש ולא במן מהשמים. ואם לא יהיה מה לחלק, גם לא יחלקו; שום סיסמה לצדק חברתי לא תפתור משוואה זו.
בקיצור: עד מהרה מתברר שצברינו הנחמדים יודעים מה הם רוצים - הם רוצים "עוד" - אבל אין להם מושג ירוק כיצד לנהל את המהלכים המוליכים לשם. ובשל מהלכים שגויים אלה ואחרים, צצו מאהלים "מתחרים" בפריפריה, צצו מערערים על המנהיגות התל אביבית והלך והתברר שהממשלה גם אילו נדרשה לכך, אינה צריכה לנהוג מנהג "הפרד ומשול", "הנהגת" המחאה בת"א עושה זאת היטב במקומה.
כיום כבר אפשר להתחיל ולהעריך מה מייצגת המחאה באמת. אני סבור
שהמחאה, בניגוד לתדמית התקשורתית שלה, אינה תנועה המונית, אלא תגובה המונית. יוזמי המחאה זיהו במקרה ואולי במתכוון (ואז יש לציין זאת לזכותם) שעת כושר לרכב על מצוקה כללית בכדי לקדם צרכים של מגזר "מכובד" אחד. ייזום המחאה ניצל שלוש התפתחויות לצבירת מומנטום שאינו מייצג דמוגרפית את משקלם של היוזמים באוכלוסיה:
- תהליך כרסום מתמשך בכוח הקניה החופשי של הציבור. לפריפריה החברתית, שכללה במשך זמן רב את חמשת העשירונים בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר, החלו מצטרפים גם עשירונים גבוהים יותר. הרגישות החברתית של הליכוד נשחקה בעשור האחרון, עד שלא עמדה כלל בפני הדומיננטיות של נתניהו ומשרד האוצר. בנקודה זו כשלו נתניהו עצמו, שטייניץ - שר האוצר, וח"כים חברתיים אחרים, באיבחון התהליך המתפתח.
- בחודשים האחרונים עבר על המשק גל התייקרויות. חלק מההתייקרויות נבע מניסיון ממשלתי לשנות סדרי עדיפות פנימיים (חינוך, תחבורה ותשתיות, מבלי לפגוע בצימצום החוב החיצוני והקטנת נטל המס הישיר על שכבות מבוססות), וממחדל ממשלתי בקידום רפורמות, שאמורות היו להגדיל את מצאי הדירות המשק וכך להוזילן. חלק אחר נבע מהתפתחויות בשוק העולמי, בעיקר גל התייקרות של מוצרי מזון, חומרי גלם ואנרגיה. שתי המגמות חברו זו לזו לכדי גל התיקרויות שהאיץ את שחיקת כוח הקניה של הציבור. אילו הקדים נתניהו את רפורמות הבינוי והמס שתיכנן, קרוב מאוד לוודאי שהמחאה לא הייתה פורצת כלל, ומכל מקום עוצמתה הייתה פחותה בהרבה.
- חודשי הקיץ, יולי ואוגוסט השנה, סיפקו לעם ישראל "תקופה אזרחית" בלתי רגילה - שקט ביטחוני, שקט תעשייתי יחסי, שקט פוליטי (אבו מאזן "החרים" את נתניהו ופטר אותו מהצורך להצטדק על שאין "תהליך מדיני") ובעיקר - הכרה של כולם בכך שהקואליציה יציבה, האמריקנים עסוקים בשלהם, המזרח התיכון משתגע ב"תשלומים" ואפשר להחליף "ג'ינגל"; על-רקע אלה יצאה המחאה לדרך.
כפי שראינו קודם, המחאה היא מחאה של קבוצות לא גדולות, אבל מאורגנות היטב ובעלות מוטיבציה - כל אחת בתחומה היא. לקבוצה השניה - ה"אינטרסנטים התורנים של הצדק החברתי", הצטרפו הסטודנטים. עבורם החופשה השנתית בת כשלושה וחצי חודשים היא פרק זמן אידאלי למחאה, והצטרפותם, חייבים להודות על האמת, חיזקה מאוד את עוצמת המהלך. אלא שרוב הסטודנטים אינם שייכים לפריפריה החברתית, וחלק לא מבוטל ממצוקותיהם זמני ומתיחס לתקופת לימודיהם בעיקר.
יש בין הסטודנטים והבוגרים הצעירים גם מי שסבורים שאם סיימו אוניברסיטה, ובוודאי אם השלימו תואר שני, הם "נידונים" לחיים טובים החל משנתם השניה בשוק העבודה. ומי שלא מרוויח 20,000 שקלים לחודש, אין לו דירה של ארבעה חדרים במרכז ומכונית אחת לפחות וטרם נסע לחו"ל 3 פעמים בחמש שנים האחרונות - הוא כישלון.
בקבוצה זו של צעירים אין בדרך כלל בעיות אמיתיות, אבל יש בעיות קשות של פער-ציפיות. הם מניחים את רף הציפיות בגובה המתאים לאלוף אולימפי ומבקשים להגיע לשם אחרי אימונים של חודש. בקבוצות אוכלוסין אלה המדד להשוואה היה ונשאר ארה"ב ומדינות המערב המבוססות (למרות שהתוצר לנפש בישראל נמוך בכ-30%, בגללמיעוט משתתפים בכוח העבודה ובגלל פריון נמוך במיוחד).
מעניין לשים לב שלא איכפת להם במיוחד אם המדד שאימצו לעצמם מתאים לישראל, אבל מעניין אותם מאוד שבני המעמד הכלכלי הגבוה יותר - עשירון עליון, מאיון עליון או אלפיון עליון - מאמצים לעצמם קריטריון דומה; זאת הם מבקרים בחריפות. אבל גם לאחר הצטרפות הסטודנטים, עדיין לא מדובר בתנועה עממית המונית.
את ההמוניות ראינו בהפגנות הגדולות, בת"א. אולם בהפגנות, שהן אקט זמני, חד-פעמי וחולף, השתתפו רבים שאינם נימנים על הקבוצות היוזמות. צרוף הנתונים אותו פרטתי קודם, הביא רבים, שביסוד עמדותיהם הפוליטיות מתנגדים למרבית דעותיהם ותביעותיהם הביזריות של הקבוצות היוזמות, להביע הזדהות עם עצם הדרישה לתקן עיוותים כלכליים-חברתיים במשק.
כל עוד דרישה זו מבוטאת במונחים כלליים שאינם מחייבים הגדרת עדיפויות ובחירה בין חלופות, קל יחסית להזדהות עימה, וזאת עשו ההמונים בהפגנות. זו לא הייתה תנועה המונית, אלא תגובה המונית.
הוכחה שלא מדובר בתנועה המונית ניתן למצוא בכך שכאשר הותקפו הממשלה וראש הממשלה ע"י מנהיגות "המחאה", היו רבים שהסתייגו מכך. כאשר ביקשו "מנהיגי" המחאה להציב עצמם במעמד שווה-ערך לממשלה ולנהל עימה מו"מ על הפתרונות שתיישם, סרבה הממשלה מכאן וביקרו אותם הציבור והעיתונות מכאן. העלאת נושאים פוליטיים המזכירים את המחלוקות המפלגתיות השכיחות כגון, מעמדם של איו"ש והמתישבים, או קיצוץ בביטחון, או קריאות לסדר "סוציאל-דמוקרטי" חדש או "עליהום" על הטייקונים ועוד - כולם נדחו ע"י חלקים נרחבים בציבור ובוקרו אפילו בתקשורת המגוייסת.
הקונצנזוס נסב סביב המטרות המשותפות לכל באמת: דיור במחירים סבירים, הורדת יוקר המחיה, שכר הוגן וחלוקה צודקת יותר של העושר הלאומי. באלה, ובאלה בלבד תומך רוב גדול בציבור. עצם היוזמה למחאה על בסיס חברתי-כלכלי התקבלה באהדה ובברכה ע"י הציבור ונתמכה על ידו כל עוד לא נעשה ניסיון להטותה או לעוותה.
כבר לפני כשלושה שבועות כתבתי במקום זה שעל "מנהיגות" המחאה למקד את מהלכיה ולמצות את זמן החסד שניתן לה, לעיצוב תהליך שיוביל לתוכנית ביצוע שיעדה תיקון עיוותים קיימים בנושאי הליבה מהם התחילה המחאה, ותוצאותיה מוגדרות היטב וברות מדידה. בשיטת ה"סמוך" הישראלית הידועה, מוסמסו הדברים וכבר עתה מסתמן, מדברים שאמרו רה"מ ומנכ"ל משרדו, שרה"מ הולך לשינויים במשק כי ברור לו ולחבריו שבבחירות הקרובות יעמדו למבחן העם על מה שיעשו ועוד יותר על מה שלא יעשו, אבל אין הוא הולך ל"מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית". לטעמי, בצדק. יחד עם זאת, לא ברור מה הפרוש המעשי של אמירה זו. לא ברור כמה פתרונות דיור יעמדו לרשות הציבור בחומש הקרוב.
לא ברור מה יהיה הרכבם של פתרונות אלה, פרישתם הגיאוגרפית, מחיריהם ותנאי רכישתם. לא ברור לאיזה תיקון תחתור הממשלה בכוח הקניה של הציבור ועל חשבון מה יבוא. לא ברור אילו מנגנונים יפעלו בכדי לתקן את פערי ההכנסה במשק, מי יעמוד במרכז התיקון, כיצד יפרס התיקון על ציר הזמן, על חשבון מה יבוא וכיצד מתכוננת הממשלה לגרום לכך שבעתיד תהיה חלוקת תוספת העושר הלאומי (=פירות הצמיחה) באופן סיסטמטי שיוויונית הרבה יותר משהייתה עד כה. עוד יותר סתומה התשובה לשאלה, הן בצד הממשלה והן בצד "מנהיגות" המחאה, כיצד ימדדו הדברים, אילו בקרות מתכוונת המחאה להציב מול יעדי הממשלה.
עתה, על סיפה של החלטה אם לקפל את האוהלים ומתי, על-רקע אירועי הביטחון של השבוע האחרון, שהיו צפויים גם מבלי שנקבע להם תאריך קונקרטי, על רק רקע התפתחויות מדיניות-ביטחוניות צפויות בספטמבר הקרוב ולנוכח המשברים הפוליטיים בסביבה והמשברים הכלכליים בעולם, זו אולי שעת הכושר האחרונה לנסות ולמקד את הדברים, על דעת כל נציגויות המחאה באשר הם שם, לכלל עמדה סולידרית אחת; ולא... ניפגש במחאה הבאה.