במהלך השנים הבנתי כי השיחה עם בני אדם מגיעה בסיומה לנושאיים כלכליים. בעבר היו מחליפים סחורות בשוק. לזה יש ירקות ולהוא יש פירות וסוחרים. היום אנחנו סוחרים בכסף. מעט מזומן והרבה באוויר. כרטיסי פלסטיק למיניהם, מועדוני לקוחות, זה נותן 10 אחוזי הנחה והאחר נקודות. אוספים קבלות ומקבלים נקודות, אוספים עטיפות ומקבלים הנחות. אבל יש תחום אחד בו אי-אפשר לסחור והוא שירות ויחס. שירות ויחס מהמקום האמיתי של רצון לעזור לזולת. לסייע מבלי לקבל תמורה או כפי שאמרו חכמינו: "טוב שם טוב משמן טוב". יש לא מעט אנשים מהזן הזה.
גם העוסקים בשירות יודעים שמשירות לא מתעשרים. משירות מתפרנסים בכבוד, יש תחושת סיפוק שסייעתי לזולת. אבל, אנחנו ישראלים, לא?! אז איך משחיתים את השירות?
מי מאיתנו לא מכיר את המשפט: "תעשה לי טובה" או "אני מכיר אותו, הוא יסדר, הוא יקצר" או בסלנג קומבינה. עם של קומבינאטורים תמיד מוצא מעקפים. יש לנו דרכי קיצור, כן, גם בתורים שכולנו משווים ב"גאווה" לתורים בתחנות התחבורה הציבורית באנגליה הנאורה. "תעשה לי טובה" - כמה פעמים שמעתם את המשפט. "אולי בכל זאת" - מוכר? קשה לנו לקבל "לא" כתשובה. ברור, כולנו חכמים, כולנו יודעים הכל. לכן החברה שלנו מאוחדת, לכן הכלכלה משגשגת (במיוחד הפרטית שמיד אתייחס אליה), לכן כולנו יועצים. איזה תענוג לשבת בבית קפה ולייעץ ולא משנה למי ובאיזה נושא. ואם רחמנא ליצלן היועץ מתלבט או אז יש חבר טלפוני, כך קוראים היום ליועץ בכיר. "חכה רגע, יש לי חבר...מה זה חבר...אח. אני מוזמן לכל הארועים שלו, אוכלים כל שבת ביחד". וכך מיועץ ליועץ כוחנו הופך לנו לרועץ.
השדרוג בשירות הוא גם בחלופה. נותן שירות מודרני אומר "לא" ומציע אלטרנטיבה. כולנו לקוחות, כולנו אוהבים שישאירו לנו את זכות הבחירה. זו זכות בסיסית במדינה דמוקרטית. כשנותן שירות מציע חלופה אחת או יותר, ההתנגדות לרוב הופכת להבעת פליאה. כמה פעמים שמענו את המשפט "אם לא...אז אני עובר למתחרים..." או "אצל המתחרים זה ...יותר". אלה משפטי מכשול לנותן שירות. זה מבחנו האמיתי של נותן השירות - הצעת חלופות, יחס.
גם הבנקים אוהבים הרבה. אם יש לך הרבה כסף הם אוהבים אותך. אם אין - לך למתחרים או ליתר דיוק תשאר כי ממך נמצוץ את הריביות, העמלות, הקנסות. כמה קל לנגוש בקטנים. כדאי לזכור, היום כי הבנקים מנהלים את חשבונותינו, או ליתר דיוק מאז ומעולם, אלא שהיום קוראים לזה בנקאי אישי. זה אותו אחד שמתקשר אליך בנימוס ובאדיבות ומזכיר לך שאתה חורג מהמסגרת, שקנית יותר מדי בכרטיס האשראי, שאתה חי ב"לה לה לנד" (כמו שקוראים לזה היום). ובקיצור, אל תחיה מעבר ליכולתך. אבל איך אפשר? לכולם יש יותר ולי אין? גם המפרסמים אומרים "יותר", "הנחות", "מבצעים", "חינם"..
פעם פנתה אליי הבנקאית האישית שלי ושאלה איך אכסה את המינוס. עניתי לה שמכיון שאני שכיר את הסניף המדויק של הבנק אותו אני עומד לשדוד לא אגלה לה, ובמיוחד על-מנת שלא תהיה שותפה לעבירה. וברצינות, אמרתי לה שאני חי בשלום גם עם המינוס בבנק, צר לי שהבנק אינו ישן בשקט אבל זה כבר לא בשליטתי. עצתי לבנקאית הייתה שמכיון שהבנק מנהל את החשבון שלי אני מבקש שנתנהל בצורה הפוכה, כלומר אני-הלקוח אקבע מתי אני משלם את העמלות ושאר הקנסות ואז הבנקאי האישי יתקשר מדי חודש לבקש שאקדים בתשלום העמלה. מהטייקונים תקחו בלי לשאול, אותנו הקטנים קל לתפוס, לשעבד, למשכן. אז תנו לחיות בשקט, הלא אתם מבוטחים.
למה להאשים את הבנקים? מישהו באמת חשב פעם איפה הכל מתחיל? - בחינוך!. מערכת חינוך שחלק משיעוריה יהיו צרכנות נבונה תביא את אזרחי העתיד להיות שקולים יותר, צרכנים נבונים שיודעים לנהל את כספם, לנהל את עצמם.
חס וחלילה, מי באמת רוצה צרכנים נבונים?, חברות מסחריות? המדינה? מי באמת המרוויח הגדול של השיטה? מה יקרה אז? נביא יותר מורים, נוסיף להם יותר שעות, ניתן להם רכב על חשבון המדינה...סליחה על חשבון משלם המיסים, דהיינו על חשבוננו. קומבינטורים אמרתי? כן, אלופים בהעברה מכיס לכיס באותו מכנס. תסתכלו על המערכות הציבוריות במדינה. איפה היעילות, איפה התבונה בצריכה, לכאן הולך כל הכסף שאנו משלמים? כן! כי כולנו חיים באשליה שיש לנו הרבה, שמגיע לנו יותר. אבל מה אנחנו עושים למען החברה, לטובת הזולת?
ייבאנו לארץ פועלים, מטפלים ואוטוטו יגיעו גם היועצים. כך נביא את קיצנו במו ידינו. ולפחות במשפט האחרון יש סוג של עבודת כפיים.
