כך כתבה "אם חמזה אל-שהיד", בפניה לנשים המוסלמיות לבצע פיגועי התאבדות: "נשמות השהידים נמצאות בבטנן של ציפורים ירוקות (המשתכנות) בנברשות התלויות מעל כס המלכות. הן משוטטות בגן העדן כאוות נפשן ואח"כ (מתמקמות) בנברשות הללו... אחותי... אילו חיים (נפלאים) הם אלה, איזה גן עדן הוא זה, ומה נשלל מאתנו בהיותנו כאן (בעולם הזה)... את הרי יודעת שהשהיד לא מת, אלא חי... לעולם לא יתוודע אל המוות, שנאמר (קוראן 153:2): 'אל תאמרו כי הנהרגים למען אללה מתים הם, כי חיים הם אך אתם אינכם חשים בכך'.
בודאי תשאלי: מהי הדרך לשהאדה, ו(הרי) אני אישה... מניין לי מהי דרך השהאדה. לפני שאשיב לך אומר: האם עלה בדעתך שהראשון שזכה בשהאדה באיסלאם היה אישה (והיא) סמיה בנת ח'יאט. היא סבלה עינויים אכזריים מראש הכופרים, האויב המר של הדת, אבו ג'הל, אך נותרה איתנה בדתה ובאמונתה... היא ירקה בפרצופו המזוהם ולא נותר לו אלא לשלוף את חרבו ולדקור אותה. לאחר מכן הושלך גופה הטהור למדבר מכה בעוד שנשמתה הטהורה עלתה לגן עדן... הפכי אותה למופת עבורך אחותי, היא זכתה בכבוד (להפוך לשהידה) לפני שזכו בו הגברים. אללה לא מנע מאתנו להיות צאצאיה וללכת בדרכה.
אחותי, הפוחדת את מייסורי המוות ומעוצמת ייסורי הגסיסה? (דעי כי) תחושת (הכאב) של השהיד כאשר הוא נהרג, כמוה כתחושתו של אדם שנעקץ. האם לאחר הדברים הללו תחששי להעז ולא תרצי סוף כזה, של מעבר קל מאוד אל העולם הבא ללא כאב וללא ייסורים? ... היות שהמוות (של בני אדם) הוא ודאי, למה שלא נעזוב את (העולם) החולף הזה בסטאטוס הטוב ביותר, (שהוא) השהאדה.
אלו הן מילותיה של אחותנו לדרך, שכבר השיגה את היעד - רים אל-ריאשי. (אלריאשי) הייתה בת לא יותר מ-22 ואם לשני ילדים קטנים, אך היא המעיטה בערך חייה למען אללה כדי להניף את דגל האיסלאם ואמרה בצוואתה: 'לשהאדה הזו למען אללה ייחלתי זמן רב, ציפיתי לה רבות. הו כמה אהיה מאושרת וכמה איהנה ואשמח אם אתקבל כשהידה אצל אללה. חי נפשי, יש בליבי הרבה תחושות מעורבות ואיני יכולה לשלוט בהן... כאילו חלום יפה משתלט על גופי, וכאילו פעימות לבי אומרות: אללה, קבל אותי אצלך כשהידה. כמה קיוויתי והשתדלתי למען השאיפה שלי להפוך את גופי לרסיסים שיקרעו את בני ציון ולהקיש באמצעות גולגולותיהם על שער גן העדן. חי אללה, לו הייתם שוברים את עצמותי ולו הייתם מבתרים את (גופי), לא הייתם מצליחים לפורר את דתי ולקרוע את דגלי. כמה אמרתי לעצמי: היהודים הם אויבי אללה, התמלאי בכל השנאה כלפיהם והפכי את דמך לדרך בה תלכי אל גן העדן'."
במאמר "לוחמות ג'יהאד בעידן המודרני תיכנסנה להיסטורייה", כתבה אישה המכנה עצמה רבאב ח'אתם: "זה זמן (רב) אני חושבת על האישה הזאת, אשר עזבה הכל, עזבה את מתיקות הנאות העולם הזה... הקריבה את הנפש ואת הכסף כדי להוכיח שהיא (שווה) לגברים... ושדת אללה קודמת לה (עצמה)... חיפשתי כה וכה נשים כמותה באומה שלי, ולא מצאתי אלא שדרנית מיופייפת, רקדנית, זמרת וכדו' שמקדמות את עצמן כמופת לאנושות, והן אכן מופת למי שרוצה ללכת בעקבותיהן... זה זמן רב רציתי לכתוב אודותיה...
חיפשתי אחר האמירות הטובות ביותר שנאמרו אודותיה ומצאתי הרבה, אך לא (דברים) מרהיבים כמו אלו שהפליא לכתוב הכותב לואיס עטיה אללה אודותיה (תחת הכותרת) "קינה לאבירה מוסלמית": ... אני כותב את מילותי אלה והעצב על כך שאינני אתכן סוחט את לבי, הלוואי שהייתי אתכן כי אז הייתי זוכה בזכייה עצומה. מה הטעם בחיי רווחה שסופם (הגעה) אלי קבר, ללא תהילה כתובה (בהיסטוריה, וללא) שירות ראוי לציון לדת אללה (האיסלאם)... היא אומרת: אללה קח היום מדמי כדי שתשבע רצון... אישה בעולם הזה חולמת בד"כ על בעל, בית מרווח, ילדים... אולם יש נשים אחרות, יישר כוחן, נשים שגייסו את נשמותיהן לצד הגברים, לוחמות ג'יהאד ללא ספק...
נשות העם הצ'צ'ני האמיץ הקריבו את הילדים ואת הכסף... הן הלכו עם שיירת השהידים, הן סרבו (להשלים עם) הדיכוי והעושק וככל שהאויב החריף את (הדיכוי והעושק) כך גברו העמידה האיתנה וההקרבה שלהן... מן הראוי שגברים ילמדו מהן (עוד) לפני הנשים... אחת הנשים נעצרה על-ידי הרוסים והבכיר שבהם חילל את כבודה... היא נשבעה לנקום בו... והחלה להתכונן ולספור את הימים, כדי להקריב לדת ולכבוד את היקר לה מכל. היא לבשה תכריכים, חגרה חגורת נפץ והלכה אליו. כשהגיע המועד, התקרבה אליו וזה היה הרגע המכריע (בהחלטתה) לפגוש את אללה כשהידה...
זהו סיפורן של צעירות באביב ימיהן שנכנסו לתיאטרון רוסי כשהן מוסוות בבגדים של כתבות עיתונות והתחייבו לבצע שהאדה. אחת מהן הסתירה את מה שהיא מכינה לרוסים בתוך המצלמה והאחרת מסביב למותניה. מיד כשהתאספו במקום בכירי הרוסים ב(אותו) אזור ננעלו (עליהם) הדלתות, כדי להראות להם (את התוכנית) שהוכנה לכבודם, (אך) הסוף היה לפני ההתחלה... יישר כוחן על (הליכתן ב)דרך שנרשמה בדפי ההיסטוריה."
הכותבת המכונה את עצמה "אחות השהיד" קוראת לנשים מוסלמיות: "האישה יכולה להיות גורם מעכב ג'יהאד או גורם מניע לו... עלינו לערוב במעשינו לכך שאהבת אללה ושליחו ו(אהבת) הג'יהאד למען (אללה) יהיו מעל אהבת ה(דברים) בני החלוף. זה מה שיגרום לבני האומה למסור את נפשם למען כבוד האיסלאם והמוסלמים ויסיר מעלינו את רפיון הידיים, ואז לא (יוכלו) אומות הכפירה לעולם להשתלט על אומתנו, שכן הן יידעו שיש (באומתנו) גברים שאוהבים את המוות כפי שהם (הכופרים) אוהבים את החיים, ויש לה סוחרים שמוכנים להשקיע את כל הונם למען ניצחון הדת... וכן יש לה אימהות שאין להן נחת מהחיים מאחר שאבותיהן לא השתתפו בג'יהאד. אם כל הדברים הללו יקרו, הרי שאויבי אללה יחשבו אלף פעמים לפני שהם פוגעים באומה (המוסלמית) ותוקפים אותה...
האישה היא אחד המכשולים הגדולים בפני ניצחון המוסלמים אך (בו בזמן) היא גם אחד המניעים המשפיעים העיקריים על ניצחון האיסלאם, אם היא ממלאת את תפקידה באומץ ובהקרבה מירביים... יתרה מזו, האיסלאם לא היה מנצח בתקופות השגשוג שלו את מדינות הכפירה - שיש להן יתרון עליו בכמות, בציוד ובכסף - לולא (התפקיד) האחראי ההולם שמילאה האישה. היא זו המחנכת את ילדיה לג'יהאד והיא זו השומרת על כבודו ורכושו של הגבר היוצא לג'יהאד, והיא זו המחזיקה מעמד מול הקשיים ומעודדת את ילדיה ואת מי שנמצא תחת אחריותה להחזיק מעמד ולהמשיך את הדרך הזאת, אכן 'מאחורי כל לוחם ג'יהאד מפואר עומדת אישה'...
אויבי האומה (האיסלאמית) טרחו למען השגת שחרור האישה רק לאחר שהבינו שהאישה (המוסלמית) היא הבסיס של האומה ושאם היא תושחת יושחתו התפוקה שלה ו(האנשים) הסובבים אותה. הם עשו בה את השימוש הגרוע ביותר והיא שגתה באשליות והאמינה לטענות (השווא שלהם)... אולם, אם תיעדרי היום מהשתתפות במאבק או בהכנות לו, הרי שהאומה תיעדר יחד איתך, שכן מי יחנך את הצעירים למערכה הזו ומי יעמוד מאחורי הגברים כדי (להניע אותם) להשתתף במלחמה הזו, ומי יכין את אימהות הדור הבא להשלים את הדרך אחרייך...
האישה היא גורם חשוב במאבק כיום, עליה ליטול (בו) חלק עם כל המשאבים העומדים לרשותה. השתתפותה אינה בשום אופן בבחינת (השתתפות) משלימה במאבק, אדרבא, השתתפותה נחשבת לאחד מעמודי התווך של הניצחון ושל המשך הדרך. לפיכך, שומה עליך להבין אחותי המוסלמית כי תפקידך עצום מכפי שאת מתארך לעצמך, וכי את נושאת בחלק גדול (מהאחריות) לתבוסת האיסלאם כיום, שכן לו מילאת את אחריותך, ההשפלה הזו לא הייתה פוקדת את האומה...
אני מזהירה אותך מפני זעמו של אללה... אל תהווי מכשול בדרכם של הגברים אל הג'יהאד. המינימום הנדרש ממך עם צאתם של הגברים לג'יהאד הוא לשתוק ולהיות מרוצה ממה שציווה אללה, ודעי כי כאשר את מעכבת את הגברים מלצאת לג'יהאד הדבר נחשב להפניית עורף לדרכו של אללה... אסור לך למנוע מהגברים לצאת לג'יהאד אלא אם יש ביציאתם כדי לגרום לך ולילדייך אבדון... אל תשמשי כלי שבאמצעותו יהרסו אויבי אללה את ערכי האומה".
והנה תגובתה של אם שארבעת בניה הפכו לשהידים כאשר קיבלה את ההודעה על מות ארבעתם: "ההודעה הזו לא הסעירה אותה ופניה לא השתנו והיא קראה לאיש (שמסר לה את ההודעה) ואמרה: האם כולם נהרגו? האיש אמר: הם היוו (כוח צבאי לוחם) שהפיל את (אנשי) האויב בזה אחר זה. הם קבעו פגישה עם השהאדה, כל אימת שאחד מהם הירפה, החל האחר לחזק את הנחישות ואת המוטיבציה שלו. האישה שמחה...
ואמרה: "השבח לאל אשר כיבד אותי במותם ואני מבקשת מאללה שיצרף אותי אליהם במשכן הקבע שלו, ואולם אמור לי מה עשה אללה עמכם (לוחמי הג'יהאד)? הוא אמר: נחלנו ניצחון ברור. היא הרימה את ידיה השמימה ואמרה: 'השבח לאל, השבח לאל' ואח"כ הסתלקה לכיוון האוהל שלה כשהיא משבחת את אללה שוב ושוב".
אתר "אל-חסבה" פונה לאמותיהם של לוחמי הג'יהאד: "אל כל אם של לוחם ג'יהאד הנלחם באויבי אללה... ילדת לנו גיבור מגיבורי האיסלאם שהאומה גאה בו בזירות (הג'יהאד)... חי אללה, אלמלא אללה ואח"כ (בנך) ואחיו היו אדמות המוסלמים הופכות להפקר ומצוות הדת היו נמחות, אולם בעזרת האידיאלים שלו הוא ניצב כמו חומה בצורה בפני אויבי דת (האיסלאם), לפיכך שאי ברכות אמו... האם אינך רוצה ש(בנך) יהיה מליץ היושר שלך ביום הדין? האם אינך רוצה שהמוות שלו יהיה קל?... האם אינך רוצה שבנך יהיה מטובי האנשים בשהאדה של שליח אללה?... האם אינך רוצה שאללה יתפאר בבנך בפני מלאכיו?"
על כל אחד ואחת הקוראים וקוראות דברים אלו, להפנים את המסר. אנו חייבים לנצח את תרבות המוות האיסלאמיסטית. אנו חייבים לנצח במלחמה נגד האיסלאמיזם, למעננו ולמען האנושות כולה.
