1
שלהי אב. מזג האוויר מתעתע. הקיץ נאחז בציפורניו במטיילים ומבריח אותם לכל מעיין, נחל או שלולית מזדמנים. הגענו לעמק בית שאן, בואכה גלבוע. הילדים מכירים את האזור מביקורים קודמים. עם השנים הם הוסיפו שכבה תנ"כית להיכרות עם הנוף הצפוני. ילדים המורגלים בשמיעת טקסטים קלאסיים, אינם מבדילים בין עברית גבוהה לעברית מדוברת. טבעי עבורם להתחבר אל שפת העתיקים, ובקלות הם גולשים לעברית העכשווית. כל האזור נושם היסטוריה עתיקה וחדשה. שמות על שמות ניבטים אלינו מהכביש. עין חרוד, גלבוע, בית שאן, יזרעאל, ואפילו חומה ומגדל מציצים מעבר לגדרות קיבוץ ניר דוד הוא תל עמל.
בכל מקום בעמק מתנשא מעלינו הגלבוע, עצום-ממדים ומעורר יראה, חציו ירוק וחציו עירום. בעלייה אליו אנחנו קוראים את הפרקים האחרונים בספר שמואל א'. שאול יודע שגורלו נגזר ובכל זאת יוצא לקרב עטור בסימני המלכות. המלחמה בעמק קשה, ואנשי ישראל נסוגים אל ההר בתקווה שרכבי הברזל הכבדים של הפלשתים לא יעמדו בעומס. לשווא. רבים הנופלים, רבים הנמלטים, שלושת בני שאול נהרגים, ואילו מלך ישראל נלכד במארב קשתים ונפצע אנושות.
שאול חושש מהריגתו הישירה בידי הפלשתים ומן המשמעויות המדיניות מרחיקות הלכת של מעשה כזה. הוא פוקד על נושא-כליו "שלוף חרבך ודוקרני בה, פן יבואו הערלים האלה וּדקרוני והתעללו בי". אבל הפקודה הנוראה גדולה על המשרת הנאמן. הוא מסרב. "וַייקח שאול את החרב וַייפול עליה". וגלבוע לבש תבוסה כבשירו של נתן אלתרמן: "דם את רגלי אימהות יכס, אבל שבע יקום העם, אם עֲלֵי אדמתו יובס. את המלך פקד הדין, אך יורש לו יקום עד עת, כי עֲלֵי אדמתו השעין את חרבו שעליה מת... וישמע דוד". אלתרמן היטיב לקרוא את המהלך המקראי: תקוות ישראל לא אבדה; בטרם נפל שאול, החלה להתרקם מלכות דוד.
2
אני אוהב את דמותו של שאול, צנוע וגיבור, רדוף רוחות וסוער, שלמרות קשיי ההנהגה, ידע להקים יש מאין ממלכה שבבוא היום תשמש את דוד. שאול ודוד מספקים שני דגמי הנהגה פוליטית המהדהדים אל תוך האקטואליה הישראלית המקומטת.
הטרגדיה של שאול הייתה שרק ביום מותו הפנים את עובדת היותו מלך ישראל ולכן נפל על חרבו. כל ימיו נשאר בעמדת מחפש האתונות שקיבל במקרה מלוכה. בזמן הכתרתו, שעה שכל העם הריעו "יחי המלך!" הוא הסתכל אחורה, נחבא אל הכלים, תוהה למי מריעים. שמואל, שהתנגד למינוי המלך בתחילה, התאהב בשאול - איך אפשר שלא - ולכן אכזבתו העמוקה עד כאב אל מול כישלון ההנהגה המתמשך של שאול. "הלא אם קטון אתה בעיניך", הוכיחו, "ראש שבטי ישראל אתה, וימשחך ה' למלך על ישראל!". צא מהתבנית הפרטית שלך וחשוב כמנהיג של כלל העם. אתה הוא מי שאמור להוביל את העם ולא העם אותך.
אבל שאול לא היה יציב. עתים הצליח ועתים לא. באחד המרדפים מעוררי הרחמים אחרי דוד קורא לו דוד עצמו להתעשת ולשכוח את חשבונותיו הפרטיים, משום שיש לו ממלכה להנהיג: "אחרי מי יצא מלך ישראל? אחרי מי אתה רודף? - אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד".
3
לעומת דגם ההנהגה של שאול העמיד התנ"ך את דוד. עוד בהיותו נער חשב דוד כמלך. כך עמד מול חיילי ישראל הנדהמים בשומעם את החרפות שהטיח בהם גיבור הפלשתים, גלית. "וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה, ויֵחתו ויִראו מאוד". "ויֵחתו" פירושו נשברו, רוחם נשברה. מלך ישראל הטרי עומד מול מבחן הנהגה שלא ידע כמותו, ואינו יודע מה לעשות. הוא מצפה לנס.
מה שראה הצעיר הג'ינג'י בביקורו החפוז בשדה המערכה, היה אובדן כבוד ישראל, סימן בדוק לתבוסה ממשמשת ולאיבוד העצמאות חלילה. הוא מטיף לחיילים בחוצפה של נער התוחב אצבעו בסכר, שמוכרחים "להסיר חרפה מישראל". דוד לא מוותר ומגיע לשאול. הוא משכנע אותו שבכוחו להביס את גלית, והמלך משום מה נותן בו אמון.
האם בשיחה הזאת באוהל המלך בעמק האלה נפגשו שתי התודעות הפוליטיות ההפוכות? תודעתו של שאול שהזדמן במקרה להיות מלך, מול שאפתנותו של דוד שראה בהנהגה עניין טבעי. עוד זה מדבר וזה בא, עוד לא שקעה שמשו של שאול וכבר החלה בסתר לזרוח שמשו של דוד.
4
טבעיותה של הנהגה פוליטית מתבטאת בין השאר בטבעיות ההודאה בטעות, כלומר באי-ההתחפרות מאחורי ערמת תירוצים. "ויאמר דוד אל נתן: חטאתי לה'". אבל אפילו הסיפור הנורא של בת שבע ואוריה מעיד באופן הפוך על תודעה זו - צריך לומר: הקצנת התודעה - בעיניו של דוד הכל שייך למלך, אפילו אישה הרוחצת על גג.
פעמים רבות דווקא הביטוי המוקצן מלמד על הנורמה. עצם המחשבה שאם העם לא בחר בך - אז צריך להחליף אותו, ולא אותך, הוא ביטוי כזה. לא המשמעות המיידית חשובה פה, כי אין משמעות כזאת; איש לא ישנה את בחירת העם. אבל אופי החשיבה הזה מלמד על תודעה פוליטית של מנהיג טבעי: אנחנו בנינו, אנחנו עשינו, אנחנו הנהגנו, הכל שלנו, ובלעדינו יתמוטט הכל. כדאי להשוות זאת עם התירוץ של שאול, מדוע לא ביצע את המשימה שהטיל עליו שמואל: "כי יראתי את העם ואשמע בקולם". בימינו היינו מכנים זאת פחד מדעת הקהל, חשש מעימות עם האליטה האינטלקטואלית הוותיקה, חשש מעימות עם התקשורת. רצון להראות שגם הוא חלק מאותה אליטה, ומה שחושבים עליו אינו נכון כי למעשה הוא חולק רעיונות דומים. הפילוסוף הגל כינה את מערכת היחסים הזאת בשם "האדון והעבד". האדון זקוק תמיד לעבד, שכן בלעדיו לא יישאר אדון. לכן הוא פועל לשמר את אדנותו. העבד, לעומת זאת, שבוי בתודעתו; אין לו קיום עצמי אלא במבטו המאשר של האדון שמה שעשה בסדר בעיניו. עבד עבד ואדוניו הוא.
ומהאקטואליה של ימינו נחזור לדוד. הוא לא אורח לרגע, אלא בשר מבשרה של הנהגה ותיקה. גם הוא מבין שהגזים ומקבל מיד את תוכחת נתן הנביא. הוא נושא באחריות לשורת האסונות האישיים והכלליים שניתכו עליו בעקבות הפרשה. ובכל זאת, אולי ספר שמואל על שני גיבוריו, מלמד שכדי להגיע לתודעה דוידית, צריך לעבור בדרך את שאול. רק כשמפנימים את תודעת ההנהגה, כשמבינים שהעם רוצה שתוביל ותנהיג ולא תחשוש מ"מה יאמרו", אפשר להגיע לירושלים, של מטה ושל מעלה.
