|
"אל תתקפו ברמדאן, אנחנו צמאים ועייפים"
|
|
|
כמובן שמדיניות ישראל קוממה אותי יותר מאויבינו העלובים שהכריזו על עצמם "צמאים ועייפים". צימאונם למים מונע מהם לקבל את שמגיע להם, לעומת זאת, צימאונם לדם מדרבן אותם לפגוע, ולהרוג בנו בשיאו של יום, בשיאו של צום.
אי-אפשר להסביר במילים פשוטות את החוצפה הערבית שצמחה בעידוד מוחלט מצדנו, שהרי אנחנו אלה שהתחשבו בהם תמיד, אנו ידידי האמת הרופסים ששחררו אסירים כמחווה לחודש הרמדאן, אנו תמימי-הדעים שנתנו להם שטחי לחימה, אבזרנו אותם בנשקים והרעפנו על ראשיהם דולרים בשפע.
ואולי כדאי להפסיק ולנסות להסביר במילים, אולי כדאי להתחיל להרוג בהם, להכניס כוחות, לבצר ולכתר ולהפיל סוף-סוף את שלטון חמאס - אהוב העם הפלשתיני שבסיסו ומהותו הם פיקציה מוחלטת. כל תגובה הפחותה ממבצע צבאי נרחב בעזה תיחשב ככישלון מוחלט ותביא עלינו ספטמבר כהה יותר.
ובינתיים, תושבי באר שבע, אשקלון, אשדוד ועוטף עזה מצונפים בחדרי הביטחון, חוששים משבירה נוספת ומתמשכת של "הסכם הפסקת האש" שנכנס לתוקפו ביום ראשון בשעה 21:00. והרי לפניכם עוד הסכם שרק ישראל מחויבת לעמוד בו, עבור החמאס מדובר בסך-הכל בתעודת כניעה ישראלית, דבר שמדרבן לפעולות איבה נוספות ועוצמתיות יותר.
שמתי לב לדבר מדהים ומדאיג כאחד: הפלשתינים שולטים בכלי המשחק, הם קובעי סדר היום בישראל. הם המחליטים האמיתיים על מצב-רוח אזרחי מדינת ישראל. כשהם מעוניינים בהסלמה, כמה פשוט, הם משגרים טיל. אם הוא פוגע והורג, חיוך על פניהם, הם מכינים מלאי נוסף של נשק, מפני התגובה הישראלית שלא תמיד מגיעה. אם הוא נופל בשטחים פתוחים או על בית ריק מאדם, הם מחככים ידיהם בסיפוק - "לפחות העברנו מסר", הם אומרים - מסר שרק מחדד עם מי יש לנו עסק. רגיעה עבורם הרבה יותר קל להשיג. כמו בשבוע שעבר, הם פשוט צריכים להראות "נכונות". בעיני עצמם ועמם, ולצערי, גם בעיני, במקרה כזה הם המנצחים. והנה עולה לה התמיכה בשלטון חמאס. במקרה של הסלמה חריפה הם פשוט צריכים לפנות לאו"ם עם מקבץ תמונות פיקטיביות שיסעירו גם את השמאל בישראל, שיזדעק על רצח העם שצבא הכיבוש מחולל.
|
|
וישראל? ישראל מכירה את הטריקים הצבעוניים של שלטון חמאס, אך היא לא עושה הרבה על-מנת לשבור את שליטתם בכלי וכללי המשחק. במקום זה, היא מוסיפה גדרות ואמצעי הגנה, מוסיפה מאבטחים ושומרים, מבצרת בחומות ובונה מגדלי שמירה, מבודדת עצמה מהעולם. והאויב הבועט לא רחוק מאתנו, בין פשעיו נגד היישות הציונית הוא יושב רגוע, ביד האחת מגלגל את חרוזי המסבאחה ובשנייה אוחז בכוס קפה שחור, אין שומרים, אין פחד ברחובות, ילדים משחקים, כן, כן, משחקים! (ולא מפחדים כפי שהרגילו את חלקנו לחשוב, הילדים המפחדים הם בישראל). הכל פרוץ, הים פתוח ואין שום חומה, מלבד זו שהציבה ישראל. הם יודעים שצה"ל המוסרי פועל רק כמגן ולא כתוקף, ששום אוטובוס לא יתפוצץ על כל נוסעיו. הם מבינים שהם אדונים לגורלם ולגורל המהדורה המרכזית בשמונה.
זה אבסורד שאנחנו, יהודים היושבים במדינה משלנו, מתכופפים פעם אחר פעם, מתבצרים ומתגוננים מפני עם מזויף שכל מטרתו היא להרע לנו ולזרענו אחרינו. זה אבסורד שהחיידק האלים הזה קובע לכולנו את סדר העדיפויות, משנה ומשבש, מחכה ומקשקש על ארצנו. מצייר קווים, מנחיל מדיניות, זורה מלח על פצעים פתוחים, וכל זה בזמן שאנחנו אדוני הארץ. לנו הירושה, לנו הנחלה, לנו הצבא, לנו האמונה, לנו ההבטחה!
כיום בישראל ישנם רבים המאמינים שייתכן שלום איתם, עם אויבינו. שום סיפור או אירוע לא יניסו אותם מעמדתם, אדרבה, פיגוע משולב שממנו נרצחים ונפגעים, רק ידרבן אותם לחשוב עד כמה ישראל היא האשמה בסיפור, ועד לאן ביבי ילך כדי להשכיח את גל המחאה החברתית. ובינתיים, תושבי הדרום מחובקים בחדרי הביטחון, אימהות ואבות ערים לצד ילדיהם הישנים בקושי, ועיניהם נפוחות מבכי ומחוסר שינה. ובבוקר יום המחר יקומו הילדים בבהלה, מקול רעש הנפץ. הילד בן השבע ישים מראה אל מול פניו וידווח לעצמו אל תוך חפץ המדמה מיקרופון, היכן נפלו הקסאמים והאם חלילה יש נזק בנפש. והנה לו העיתונאי הבא, עיתונאי בעל-כורחו.
|
|
