יקרה שלי
עוד מעט יום הולדתך, ושימחת אותנו מאוד לפניו - כשם ששימחת אותנו מאז הולדתך.
מזל טוב, אמא.
חסר תבונה וללא רגישות
כמו הרבה דמויות מובילות בזמר הישראלי -שילבה
מרגלית צנעני קריירה של זמרת בינונית למדי, לטעמי, עם הרבה רעש ועם כוכבוּת בלתי-מובנת. יש הרבה כמותה, הבטיח לי מבין במוזיקה ישראלית, ויהיו עוד. הנה הם באים ...
עכשיו צנעני הנה הסיפור עצמו, וזה מאפיין מאוד את עונת המלפפונים - תקופה דלה, שאין מה לכתוב בה. ויש לי חשד, שהיא העץ הגבוה, שמשטרתנו רוצה להיתלות עליו. "אינני רוצה להתייחס לגביי מרגלית צנעני אלא לתופעה של אזרחים נורמטיביים שמחפשים את המזור או הסיוע בפתרון סכסוכים אזרחיים בקרב העולם העברייני. זו תופעה מסוכנת. יש כאן עבירות פליליות קשות. אנחנו מחזקים את העולם העברייני, את ארגוני הפשיעה, אין דבר מסוכן יותר לדמוקרטיה מאשר סכנת ארגוני הפשיעה והשחיתות הציבורית, זוהי סיכון אסטרטגי לדמוקרטיה הישראלית ויש לעקור אותן מהשורש", אמר רב-ניצב
יוחנן דנינו, המפקח הכללי של המשטרה.
מעבר לעובדה הקלה, שרנ"ץ דנינו לא היה מסוגל להתמנות למפכ"ל בשום מדינה שומרת חוק ומוסר, אני סבור, שדבריו מלמדים על כך, שהוא חסר תבונה וגם אין לו רגישות.
מי שיש לו גוש חמאה על ראשו, לא יוצא אל השמש - אומר הפתגם. רנ"ץ דנינו אינו מסוגל לחשוב מדוע פונים אנשים מן היישוב - ולא רק צנעני - אל העולם העברייני, כדי לפתור סכסוכים. בין השאר, זה נובע מחידלונה של משטרתנו, שאינה מסוגלת לעשות דבר פרט להטרדת האזרח ולאלימות נגד חפים מפשע.
לפי הסיפור, חייב אלמוני כסף לגברת צנעני, ומסרב לשלמו. בעברית פשוטה - גנב. כמותה יש רבים, שיודעים כי אין טעם לפנות למשטרה, לבתי-המשפט, או להוצאה לפועל. ואיש הישר בעיניו יעשה.
אם תלך למשטרה, תבזבז צנעני זמן, עצבים ומאמצים על משהו, שאינו יכול לעשות דבר. היא לא אשמה. כבר הרבה עשרות שנים עומדים בראש משטרתנו סדרות של חדלי-אישים, ששיבשו לחלוטין את המטען הגנטי של הגוף החולה משיח' ג'ראח. כמו רבים, יודעת צנעני, שכל השמועות על קיומה של משטרת ישראל, הופרכו מזמן, ואין דין ואין דיין במקומותינו.
במקום להעמיד לדין את צנעני, ולעשות על גבה ליטרות של יחסי ציבור - מפכ"ל ישר היה מתפטר, מחזיר את המפתחות, והולך לדוג דגים באקווריום. שום דבר בעל אתגר. המפכ"ל דנינו יירשם בתולדות משטרת ישראל כרפורמטור גדול, כיוון שהנהיג מדים שחורים לשוטרי הסיור - הישג אדיר, שבגינו גם יומלץ לפרס ישראל על מפעל חייו.
אנטישמי חמדן
ברדיו מתנגנת פרסומת, הקוראת לאזרחי ישראל להעשיר אנטישמי, כדי שיוכל להמשיך להשמיצנו, ולעזור לאויבינו להשמידנו.
לאנטישמי הזה קוראים, יורגו דאלארס, וכמו רבים בעלית היוונית הוא עוכר ישראל. למרות זאת, הזמינו אותו להופיע בארצנו, כי מישהו הבין, שניתן לעשות קופה לא-קטנה על גבנו, מבלי לבדוק בציציותיו של האורח.
"דאלארס, שידוע כאמן המחויב לקידום מטרות חברתיות ולמען אוכלוסיות הסובלות מדיכוי ומפגעי מלחמה, נמנע משך מספר מלהופיע בישראל בעקבות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ב-2001 אף השתתף בקונצרט צדקה 'למען הגנה בינלאומית לעם הפלשתיני ולמען הסיום המיידי של הכיבוש'" - דיווח ynet בלשון מכובסת.
בעברית של יום-יום, דאלארס תומך במאבק הפלשתינים להשמדת מדינת ישראל (לשמאל יש, כמובן, אוצר של ביטויים מכובסים לתאר זאת בשפה רפה), והחרים את ישראל עד שנת 2007. אז חזר להופיע בישראל, ותרם את הכנסות מופעו הראשון בארץ ל"רופאים לזכויות אדם" - ארגון, שעוסק בסיוע לפלשתינים, בתמיכת הקרן החד"שה לישראל.
זו תהיה הופעתו השישית בארץ, ולקראתה תקף הזמר האנטישמי את ישראל, כדי להצדיק את ביקורו בארץ. הרי, אחרי הכל, כלכלת יוון מקרטעת, ושתי הופעות ותקליטור הנם מקור לא רע להכנסות במטבע חוץ עבורו; והוא אפילו יוכל לממן טרור פלשתיני על חשבוננו.
יהודה דרורי, שקרא מאמר על
בואו של הזמר ארצה, כותב: "זה לא היה כל-כך נורא, אלמלא הוא [דאלארס] פתח עלינו פה גדול ומלוכלך, וקורא לנו, 'פשיסטים'; מצדיק את פושעי ה'מרמרה'; ורואה בפלשתינים מין גזע מסכן, ושוכח שהם אבירי חגורות-הנפץ והקסאמים.
"
מעריב מבטיח לנו בחגיגיות ... ראיון גדול אתו ... ושם בוודאי נשמע שהוא תורם להרבה 'ארגוני שלום' אנטי-ישראלים מוכרים, שהוא כואב את ירידת השמאל הישראלי, ושאנחנו כובשים פשיסטיים (ביטוי אהוב מאוד עליו).
בואו ונתייחס למקצועו של דאלארס, מציע דרורי: "אני שואל פה כל אחד ואחד, האם תתרום לנבל האנטישמי הזה ולו פרוטה אחת?! האם ייתכן שכולנו נפגין כבוד עצמי ונחרים את הופעותיו ואף נעמוד עם שלטים סביב מקום הופעתו, וניתן לו ... את ההרגשה, שהוא לא רצוי פה.
"אני יודע שיהיו בינינו נמושות מקרב אנשי השמאל, שאף שאין להם כסף לשכר דירה, הם ימצאו כסף לרכוש כרטיס [להופעותיו], אבל הם לא יצליחו למלא את אולם ההופעות, וזאת הוא צריך לראות ולחוש.
"ומדוע שלא תודיעו לדלאראס כבר עכשיו, באתרו,
galanis@ceid.upatras.gr, שאינו רצוי פה כלל? מה דעתכם עליו ועל הפשיזם ועל הרצחנות הפלשתינית, ושיילך 'לדפוק את עצמו' (אפשר באנגלית ...) בשכם, או ברמאללה". ומסכם דרורי, "אני טוען שאנחנו אומה עם כבוד עצמי ולומדים לנהוג בהתאם".
אדישות
כמה מאות הגיעו להפגנה, שיזם השמאל במוצאי-שבת, והתקשורת הופיעה למקום במלוא תפארתה - ואפילו הקצו לכך שידור "חי" בקול ישראל, שהחל קצת לפני האירוע, כדי להכין את הקהל לקראת ההפגנה.
אזני ערלה, אך נדמה לי ששמעתי אכזבה של הכתבים, שסיקרו רחובות ריקים וכיכרות ריקים. יתר על כן, שמנעתי גם ניסיון להמעיט בחשיבות הסכסוכים הפנימיים שן "מנהיגי" המחאה - בין מי שבאו מן הרחוב, ומודאגים באמת ממצבם, לבין ואלה שנשלחו על-ידי גורמים פוליטיים, שהתכוונו להסית ולחתור. למרות זאת, לא חרגה התקשורת ממנהגה, ולא ניסה לבדוק מי מימן את היוזמה, ומי עומד מאחוריה - דבר קל ביותר, שאפשר לעשותו בשיטוט באינטרנט - כפי שעשה
בועז ארד - אבלך רק אם יש לתקשורת מוטיווציה לברר את העניין.
ביקורת בונה
יהודה דרורי (ראו סעיף ג') היה מראשוני הצנחנים בשנות החמישים, ולפני כשלושים שנה קצין מטה באגף התכנון. כשערכתי את מערכות, כתב-העת הצבאי, פרסמתי ברצון רב מאמר שלו, ומאז אנחנו שומרים על קשר.
מאמריי - ובעיקר, האחרונים - המבקרים בחומרה רבה את מערכת ביטחוננו אינם לרוחו. במאמר באתר
מחלקה ראשונה, הוא
ביקר אותי עם חבורה של מבקרי הצבא. "אף מאמר שלכם לא יתקן את מה שדרוש תיקון. יש כתובות לביקורת: מבקר מערכת הביטחון,
מבקר המדינה, חברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת" - הוא פוסק.
כיוון שניסיתי בימי חיי לפתוח כמעט כל דלת, כדי להכניס את דבריי ואת הצעותיי - אני מערער על דבריו. אדרבא, ניסיוני מלמד, שהגופים שהזכיר משמשים עלי תאנה ומסלקה לכביסת הביקורת ולהתשת המבקרים. ואולי גם חותמת גומי לאישור גחמות מערכת ביטחוננו.
מאז ומתמיד "ביקורת בונה" היא ססמת הקרב של סותמי הפיות. לביקורת יש ערך בפני עצמה. כמו בתיאטרון, או במסעדה: המבקר בוחן את הנעשה, ומעיר הערות. הוא אינו צריך להיות מחזאי/שחקן/בימאי/שף.
בתחילת עבודתי כדובר אוניברסיטת תל אביב, נפגשתי עם פרופ' חיים בויקיס עליו השלום, שהיה דיקן הפקולטה לרפואה. הוא שמח לפגוש אדם ביקורתי, שלא קיבל דברים כפשוטם, שוחחנו על הרבה דברים, ופרופ' בויקיס פרס בפניי את תפיסת עולמי, והזהיר אותי ממכשלות בעבודתי.
אחד הדברים המעניינים ביותר של פרופ' בויקיס הייתה האמירה, שברפואה יש חשיבות עליונה לכושר לאבחן, ויש רופאים, שהפכו זאת לאמנות וירטואוזיות, וערכם לא יסולא בפז. לדעתו, המאבחן (דיאגנוסטיקן) המעולה שווה בערכו למנתח וירטואוז.
וכמה הערות אישיות: אני מבקר את צבאנו מאז סיום טירונותי, לפני יותר מארבעים וחמש שנה, והייתי בעמדות (בסוף חיי הצבאיים, לפני כעשרים שנה ולא כפי שכתבת, ערכתי את כתב-העת הצבאי מערכות), שביקורתי נשמעה ונקראה. ושום דבר לא קרה. לא מפני שלא היה בה טעם. מערכות כרוך ונגיש, וניתן לקרוא את דבריי. גם כעת הם רלוונטיים), אלא שכפי שנאמר בהנסיך הקטן לאנטואן דה סנט אקזופרי: אין מקשיבים לתוֹכֵן (= אסטרונום) הטורקי, ובעברית - "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי. עִיר קְטַנָּה, וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט; וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל, וְסָבַב אֹתָהּ, וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. וְאָמַרְתִּי אָנִי: טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה, וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים. דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים. טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב, וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה [ההדגשות שלי - אב"ץ]" (קהלת ט', י"ד-י"ח). כיוון שהחוכמה לא הומצאה כאן (NIH), היא אינה שווה פרוטה. פעם חשבתי, שזה בגלל שאיני גנרל.; אך גם לכמה מידידיי הגנרלים אין מקשיבים, כיוון שחרגו מהמקהלה.
מאמריי, שדרורי מתגולל עליהם, מלאים בניתוחים (כמיטב יכולתי הדלה) ואם אפשר בדוגמאות מכל תולדות צבאנו. אך זו אינה בעייתנו. יכול להיות, שלמרות שאיני קטן, לצערי, אני שוטה ופסול לעדות. הבעיה הנה הצבא הכושל והמסואב, שמסכן את עצם קיומנו בתפקודו הכושל; ואנחנו רואים זאת חדשות לבקרים בחמישים השנים האחרונות. והקוראים גם יכולים להחליף את התיבה, "צבא", ב"מערכת ביטחוננו".
הכישלון, הסיאוב והשכול מתנחשלים עלינו זה כמאה שנה כיוון שצבאנו פועל ללא כל בקרה. בניגוד לדעת דרורי, איני מאמין ביכולת ועדת חוץ וביטחון לפקח על הצבא. ובעיקר - לא בעידן של רמאי דגול כמו
אהוד ברק, שהפך את השקר ואת ההונאה לדתו האחת והיחידה.
ולגבי נטייתי לתת את האמריקנים כדוגמה - אין קוראיי חייבים לקבל זאת. הלוואי, שיהיו לנו מערכת ביטחון וכוחות מזוינים, שיודעים להפיק לקחים, לתקן את עצמם, ולהשתפר - כמו לאמריקנים. מבחינת הסיאוב - אנחנו עולים עליהם בהרבה. מנו כמה גנרלים יש לנו, למרות שצה"ל הוא רק כשליש מצבא היבשה האמריקני ...
הניסיון הישראלי מלמד על צבא כושל, למרות שהשקענו בו את מיטב חלבנו ודמנו. הגיע הזמן, שנלמד גם מאחרים. למה דווקא לך, יהודה, מפריעות דוגמאות מצבאות זרים?! חכמים לומדים מניסיונם של אחרים.
והערה אחרונה: נעמה לי ההקבצה עם פרופ' מרטין ון קרפלד, שנחשב - בעולם ולא אצלנו (שהרי המצאנו את כל החוכמה, ואין לנו מה ללמוד כלל) - לאחד מגדולי ההיסטוריונים הצבאיים, החיים בדורנו. ביקרתי לא-אחת במאמריי את תפיסותיו של ון קרפלד, אך הוא אינו קטלא קניא. לא בכדי ספריו נמצאים בכותל המזרח של ההיסטוריה הצבאית.
