בנק ישראל פרסם נתון של כ-250 מיליארד שקל, אשר משקף את היקף המשכנתאות של משקי הבית לבנקים. תוסיפו לזה את חובות הטייקונים המגיעים לעוד 120 מיליארד ותקבלו משהו כמו 370 מיליארד שקל - אשר לשם פישוט נגדיר אותו כמיליארד שקל לכל יום בשנה. לכל זה יש להוסיף את חובות האזרחים בחשבונות האישיים, מה שנהוג לקרוא לו אוברדראפט, ואת חובות המגזר העסקי ואת חובות המדינה - וקיבלת "ישרא-חוב".
הלוואות ומינוף אכן נדרשים על-מנת להקדים רכישה של נכס, בית או מגרש, או פעילות עסקית, אולם ברגע שחברות או משקי-בית לוקחים חובות על-מנת להחזיק את ה"שוטף", כלומר על-מנת לממן את הפעילויות השוטפות, אזי מהר מאוד תיקלע הפירמה לקשיים.
זאת ועוד, חברות אשר לקחו הלוואות על בסיס תרחישים, אשר עם השנים התבררו כאופטימיים מדי ולעיתים אף חסרי שחר, נאלצות כעת להחסיר את ההלוואות מהונן העצמי או חלילה מגיעות לחדלות פירעון.
האם זו גזירת גורל? האם לא הגיע הזמן להגביל את נפח האשראי? האם לא נכון להגביל את היקף המינוף של החברות?
אומנם קיים משחק עדין בין הצמיחה במשק, כמות הכסף, גובה הריבית והיקף האשראי, אולם נראה שהליכה מדודה ואיטית לכיוון יתר הזהירות, רק ברכה תביא בסופו של דבר למשק ולמגזר הפרטי.
טוב יעשו הבנקים אם יקטינו את מסגרות האשראי (שגם ככה רובו לא מנוצל), ידרשו יתר בטחונות ויורידו את המינוף לטייקונים, אשר רמת הסיכון אצל חלקם לא נמוכה. בנוסף יש לשנות את הגישה המקובלת כיום למגזר הפרטי, אשר נאלץ להתבזות כל פעם מחדש בבואו לקחת הלוואה ומנגד מגזר הטייקונים מתכבד בתנאים מופלגים ומקבל הלוואות עד פי עשרה מהונו העצמי.
טוב יעשו האוצר, בנק ישראל והבנקים ביחד עם רשות ניירות ערך, אם יגדירו מחדש כללי התנהלות מחודשים אשר יציבו יתר מגבלות על הכסף שלנו וידאגו שכספי החסכונות וקרנות ההשתלמות שלנו לא ילכו לריק, גם במחיר של האטת הצמיחה והשגשוג הרגעי לטובת הביטחון הכלכלי בטווח הארוך.
