אל לממשלת ישראל להפגין איפוק וריסון, במלחמתה בטרור הפלשתיני, עקב היחסים המיוחדים עם ארה"ב והסכם השלום עם מצרים. ב-1982 פתח ראש הממשלה בגין במתקפה מערכתית לחיסול תשתית הטרור האש"פית בלבנון. ב-1981 הורה בגין להשמיד את הכור הגרעיני בעירק. בגין פעל למרות לחץ ברוטלי של הנשיא רייגן, כולל אמברגו צבאי ועל-אף החשש לגורל הסכם השלום עם מצרים. בגין הבין שאי-חיסול האיומים יסכן את קיום המדינה ויכרסם בתדמית ההרתעה הישראלית שהיא ביסוד הסכם השלום עם מצרים ושיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב.
בניגוד לתובנה המקובלת, הסכם השלום עם מצרים לא התמוטט. גם הפעם מנהיגי ערב לא חשו לעזרת אש"פ, והבהירו שהנושא הפלשתיני אינו בבת-עינם. מצרים לא שקלה להקריב אינטרסים חיוניים על המזבח הפלשתיני.
אומנם נשיא ארה"ב גינה את ישראל בחריפות חריגה, ואף הטיל אמברגו צבאי, אך חתם ב-1981 וב-1983 על שני הסכמי שיתוף פעולה אסטרטגי בין שתי המדינות ששידרגו באופן משמעותי את תדמית ההרתעה של ישראל.
בין 1983 ל-1992 זכה ראש הממשלה שמיר לקיתונות רותחין מהנשיאים רייגן ובוש עקב דיכוי האינתיפאדה הראשונה והרחבת ההתיישבות היהודית ביו"ש ובמזרח ירושלים. אבל, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לארה"ב נסק. וושינגטון הבינה ששיתוף הפעולה עם ירושלים אינו סב על הציר הפלשתיני, אלא על ציר ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים כגון הטרור המוסלמי, טילים בליסטים ומשטרים פורעי-חוק.
באוגוסט 1948 תיעד שגריר ארה"ב בישראל, ג'יימס מקדונלד,את תגובת ראש הממשלה בן-גוריון לתביעות הנשיא האמריקני שלוו באמברגו צבאי ובאיום של סנקציות באו"ם: "(בן-גוריון( הוסיף שככל שישראל שואפת לידידות ולשיתוף פעולה עם ארה"ב ועם האו"ם, יש קו אותו לא תחצה. ישראל לא תסכים לשום ויתור המסכן את ביטחונה ועצמאותה....בן-גוריון הזהיר את הנשיא טרומן ואת מחלקת המדינה לבל יחשבו שאיום, ואפילו שימוש בסנקציות, ישכנעו את ישראל לבצע ויתור על נכס החיוני לעצמאותה וביטחונה." (My Mission, 1951, עמ' 49-50). קריאת התיגר של בן-גוריון שידרגה את מעמד ישראל בוושינגטון מנטל אסטרטגי לנכס אסטרטגי בפוטנציה.
ב-1973 שיעבדה ראש הממשלה
גולדה מאיר את ביטחונה הלאומי של ישראל ליחסים המיוחדים עם ארה"ב. לכן דחתה את ההמלצה לפתוח במכת-מנע נגד צבאות מצרים וסוריה, פן ישראל תוצג כתוקפן. למרות ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים, הזעזוע של 3,000 האבידות ותחושת "חורבן הבית" בפתיחת המלחמה עדין מעיקים על ישראל ומדרבנים את אויביה.
ב-2011 ישראל נהנית מכלכלה, דמוגרפיה וצבא איתנים וממודעות גוברת של המערב לאיום הטרור המוסלמי ולאלימות והפכפכנות "הרחוב הערבי". אל לירושלים לחשוש מיזום מתקפת-מנע יבשתית, מערכתית ובלתי-מידתית לעקירת הטרור הפלשתיני. בעת הזאת, ריסון ואיפוק אינם מידה נעלה, אלא שפיכת שמן על מדורת הטרור. המזרח התיכון לא יבער, והקשר האסטרטגי עם ארה"ב לא יפגע. אבל, המדינה תבער, ותדמית ההרתעה הישראלית תיפגע, אם הממשלה תימנע ממלחמת-מנע ותיגרר לתגובה למתקפה רבתי של חמאס, שמחירה יגמד את מחיר מלחמת-המנע.
