סרט שואה צרפתי על-פי ספר מצליח בשם "קראו לה שרה" של טאטיאנה דה רוזניי. 67 שנים אחרי כניעת גרמניה ויפן, נושא מלחמת העולם השנייה בכלל והשואה בפרט לא חדל להעסיק סופרים, חוקרים, יוצרים ובמאי קולנוע אירופים, אמריקנים, יהודים, גרמנים, איטלקים בלגים וצרפתים ומי לא.
המפתח של שרה לא דומה לסרטי שואה אחרים, אם בכלל יש דמיון בין סרט לסרט. אין ירייה אחת בסרט. יש אכזריות וזוועה, יש צרפתים רעים מאוד ויש גם צרפתים טובים. אלפי היהודים (13 אלף, מאה חמישים ושנים) שנאספים לילה אחד, ב-16 ליולי 1942 מבתיהם הפריסאיים מובלים, נשים, גברים, זקנים וילדים אל אצטדיון עזוב בפאתי העיר, נראים בסרט, לבושים היטב, אופנתיים ברמת 1942 של צרפת הכבושה ומשטר וישי, אנשים לא מפוחדים כמו למשל אחיהם בפולין ומזרח אירופה. יהודים צרפתים שלמרות שבגדיהם עטורים מגן דוד צהוב, לא משערים, בשעות הראשונות, כי גורלם יהיה בדיוק כמו גורל כל היהודים, בכל אירופה, שנאספו על-ידי הגסטאפו או משטרות מקומיות (כאן השוטרים הם צרפתים, הגרמנים לא נראים) והם בדרך לאושוויץ, לפתרון הסופי.
שרה סיזינסקי בת העשר והוריה הצעירים נלכדים בביתם על-ידי שוטרים צרפתים העוברים מבית לבית לפי רשימת כתובות. שרה סוגרת בבית את אחיה בארון כדי להצילו מהשוטרים. לפני שכולם נדחפים אל משאית ההובלות אל האצטדיון העזוב שרה נושאת את המפתח של הארון במסע ההישרדות שלה, מצליחה לברוח מהאצטדיון כדי להגיע לביתה בפאריס ולהוציא את אחיה מהארון - מה שלא קורה, כמובן. היא נאספת על-ידי צרפתים טובים המגדלים אותה כילדתם, וחייה מתפתחים לכיוונים לא צפויים.
ייחודו של הסרט הוא הסיפור הכפול: שרה הקטנה בשנות ה-40 של המאה הקודמת וג'וליה, בסוף העשור הנוכחי, כתבת במגזין אמריקני חשוב המתגוררת בפאריס ועורכת תחקיר על פרשת השמדת יהודי פאריס מ-1942. ג'וליה האמריקנית נשואה לצרפתי והם אמורים להיכנס לדירה שהייתה שייכת, כך מתגלגל הסיפור, לאחת המשפחות שהגיעו לאושוויץ באותו חודש יולי 1942 שהוצאו מדירותיהם הבורגניות לגורל היהודי של אותן השנים. סיפורה של ג'וליה שלא מרפה מן התחקיר הוא חיבור גורלי בין משפחת סיזינסקי המנוחה לבין העיתונאית החוקרת ומשפחתה. הבחירה בכריסטין סקוט תומאס, זוכת פרס סיזר לסרט זה מעניקה לסרט את הרגישות, האמינות וההתרגשות שאוחזת בצופה.
הבמאי הצרפתי-יהודי בן ה-36, ג'יל פקה, שקרובי משפחתו נספו בשואה, מביים היטב את אווירת האנטישמיות בצרפת והגישה המתנכרת של הצרפתים למצוקת היהודים, שכניהם מזה דורות, שהלשינו עליהם לגרמנים שטבחו בהם. הצרפתים המלשינים נהנו בהמשך מהדירות שהתפנו ומכל תכולתם. סרט שגורם לכל צרפתי אינטליגנטי, להרגיש אשם בשל קרוביו ובני עמו, העם המתיימר יותר מכל עם אחר בהיסטוריה לחיות ולהעניק לאזרחיו חופש שוויון ואחווה. בעת הקרנת הסרט הדממה באולם (של סינמטק תל אביב) מוחלטת כאילו חדלו הצופים לנשום ועדיין חלק מצופי הסרט סבורים כי זהו סרט "שמאלץ" שמספר על עוד פרשה נוראה עם יתר "הנחות" לצרפתים. עבורי זהו סרט מרתק שמלווה אותי ימים רבים אחרי הצפייה.
