לא עובר יום שלא שואלים אותך בקופה את השאלה - האם אדוני רוצה לתרום לארגון כזה או אחר? לעמותה כזו או אחרת? לעיתים קורה שבאותו יום אנו נשאלים יותר מפעם אחת לנושא!
מדוע להעמיד אותנו כל פעם באי-נעימות. שמא קמצנים, רעים וקפוצי-יד אנו? מדוע צריכים אנו לעבור כל פעם את משוכת ההתרמה הזאת? נדמה לרגע כאילו מנהג "החלוקה" לא נשכח מליבות היהודים בציון.
רגע, האם אנו לא תורמים מספיק? האם שיעור המס הישיר בישראל נמוך? או חלילה שיעור המע"מ? או האם אין מספיק אגרות, קנסות, היטלים ורישיונות למיניהם?
מדוע, למשל, בעלי מסעדות מסוימים מאפשרים לכל מיני אנשים להציע לנו את מרכולתם בעת אירוע, בילוי או סעודה? האם חופש הפרט הפך למושג ערטילאי בלבד? ואם לא בא לי לתרום? מדוע להעמיד אותי במבוכה ועוד ליד אנשים הקרובים לי או העומדים עמי בתור לקופה?
האם לא שמנו לב, שבמו ידינו אנו מסירים במעשה התרומה את האחריות לטיפול בנזקקים מהמדינה או מהרשויות המוסמכות? כמובן שיש הבדל גדול בין תרומה ברשות הרבים, להתרמה אצלנו בבית, שכן בבית אנו ברשות עצמנו וחופש הפרט שלנו נשמר. מדוע בעצם לעודד את הסרת האחריות מהממשלה? האם היא לא גובה מאתנו מספיק כסף?
ריבוי העמותות מביא לתופעות הרות-אסון בטווח הארוך, שכן המצב מעודד גופים וטייקונים להיכנס לנישה זאת כמושיעי העם, דבר אשר עולה להם כסף קטן ועוד מנוכה ממס הכנסה, ומנגד זה נותן להם איזה סוג של לגיטימציה לעשוק אותנו יותר.
במקביל זה מסיר את האחריות מהגופים אשר תפקידם לתמוך ולסייע לחלשים. כל אמירה שאין כסף אינה במקום, שהרי מזמן אנו יודעים שכסף קיים, אך הוא לא מנותב למקומות הראויים. למשל - להורדת מס חברות וסבסוד ריבית לטייקונים (כן, אלה שעוזרים לפעמים קצת לאחרים והרבה יותר לעצמם).
מתי יגיע היום שהצרכנים "יפסיקו לתרום כסף קטן, אשר מנציח בעיה גדולה, עגומה ועצובה, המחייבת את הממשלה להשקיע כסף גדול?!".
