הרי כבר התרגלנו לכך שאושיות בלתי ראויות ולא מתאימות ממלאות אצלנו תפקידים בכירים, משאירות כתם גדול על ספר ההיסטוריה של התקומה הציונית, ולעיתים מטנפות פרקים סמוכים שלמים שנכתבו בדם, יזע ודמעות, ואז הולכות לדרכן כאילו לא קרה דבר.
כבר הצלחנו לכתוב כמה פרקים מוצלחים יותר בתולדות משכן נשיאי ישראל מאז יצא משם תוקף האל"פיות הסדרתי, ואז נאלצנו לצפות באסופת מעוותי דין מפוטמים בחשיבות עצמית, מגלגלים עיני עגל אל השמיים ומפריחים השערות מהשערות שונות ומשונות מול הרכב שופטים (איזה מזל שגם ג'ובראן ישב בהרכב וכהרגלו קירקע מיד את העורבים השחורים הללו).
כבר התרגלנו אפילו לכך שלעיתים הן הולכות לדרכן כאילו לא קרה דבר, חובשות את ספסל הנאשמים ולאחר מכן את בית האסורים, ואז חוזרות ומגיחות אל חיינו שוב, מעמידות פני תם ומנסות לכבוש שוב את הבימה הציבורית כאילו צימחו בכלא כנפיים לבנות וכתר של אור מונח על ראשן (אפילו אלי ישי המחליף כבר נראה טוב לצד המקור).
כבר התרגלנו למצעד אישי הציבור התוקפים את המשטרה והפרקליטות בכל עת שהם נתפסים בקלקלתם, לראשי
ממשלה, לשרים, לחברי-כנסת, לפוליטיקאים בגרוש, לעובדי רשויות המדינה, לדירקטורים בחברות ממשלתיות, ואפילו לשופט עליון שהתרועע עם ראשי רשויות מקומיות מאחורי הפרגוד של נאמנויות נעלמות.
מעניין יהיה לראות את הצעת החוק שתגיע בוודאי ביום מן הימים, להקים בית כלא מיוחד לכל מני מורמים מעם הנשפטים למאסר, ובוודאי הצעת החוק תוצדק על-ידי חשש לשלומם ולבריאותם, הפיזית או הנפשית רחמנא לצלן.
התרגלנו. זה כבר דבר שבשגרה אז התרגלנו. עוד אחד, פחות אחד. אבל לצד ההרגל הזה, פורחת תעשיה שלמה של שחיתות, והיא משגשגת ופורחת, וחורשי מזימות מקיימים במסגרתה יחסי קח-תן תן-קח, לוחצים ידיים, מגלגלים עיניים, גונבים איזה דבר או שניים, ובינתיים, מחריבים, מקלקלים, מזיקים והורסים פרקים שלמים בתולדותינו, ולעיתים מחזירים אותנו שנות דור לאחור. טנגו כישלונות של הציבוריות הישראלית. צעד קדימה, שניים אחורה.
אבל לאחרונה, נדמה שאפילו המציאות שהתרגלנו לראותה, ולחיות עימה, היא שילוב קטלני שכבר אינו דבר של מה בכך, והנזק המצטבר כבר קשה מנשוא. בראשות הממשלה יש לנו פוליטיקאי רהוט, הצועד בגאון ובבטחה מזה עשרות בשנים לאור ניציות מדינית בסגנון האמריקני. זו אותה מדיניות הרואה בעמים זרים ובארצות אחרות כאילו היו החצר האחורית של מדינתו שלו.
זו מדיניות חוץ שהביאה את ארה"ב לכל-כך הרבה מלחמות, המבוססות על פוליטיקה בינלאומית כחלק ממערך הכלים הכוחני, כמדיניות של אומה הרואה את עצמה כמרכז העולם, ועל כן ממש לא ברור לה מדוע תכתיביה כלפי אומות אחרות אינם נענים בכניעה.
נתניהו שלנו הוא נץ מארץ הניצים, ואילו היה בוש מכהן עדיין כנשיא ארה"ב, נתניהו יכול היה להיכנס לעזה לפני כחודש בלי להניד עפעף. זה אותו נתניהו שבחוסר אחריות משווע כבר יצר פרשיות פוליטיות ומדיניות בקנה מידה שכמעט חיסל גם את היחסים עם ארה"ב, כאשר שיחק עם אובמה "הורדות" וגרם לאובמה להיראות רע בקונגרס ובסנאט, ונאם מול קהילת הנשיאים של הארגונים היהודיים נאום תוכחה למדיניות האמריקנית.
אז כשנתניהו יוצא אל השדרה המדינית, הוא זקוק לנץ גדול יותר ממנו, שיהיה לצידו בתפקיד "השוטר הרע", כדי שנתניהו יוכל להיראות טוב. ואם כבר, אז שיהיה גם שמן (כדי שנתניהו ייראה במיטבו), ועוד יותר טוב אם הוא גם אישיות נלעגת ועילגת (כדי שנתניהו, אמן המצלמות והנאומים, ייראה לא סתם טוב, אלא שייראה מעולה). מה נכון יותר בנסיבות כאלה מלתת את תפקיד שר החוץ ל
אביגדור ליברמן? דה!
בימים שעדיין לא היינו מרגלים בקרקס העצוב הזה, מילאו את תפקיד שר החוץ אנשים כמו
גולדה מאיר (שנסעה מחופשת במונית לרבת עמון כדי לנסות להניא את המלך הירדני מלהצטרף למלחמה), או
אבא אבן שהיה דיפלומט בכל רמ"ח אבריו ועמד מול קיתונות של התנשאות מול שארל דה-גול כדי להביא הישג מדיני לישראל.
ומול גדולי העם והמדינה שהיו שרי חוץ (והיו גם פלופים, שלא נטעה), מצא נץ נתניהו לנכון למנות את ליברמן, דה! אין הזדמנות להישג מדיני שלא הוחמצה מאז המינוי הנלעג הזה, במישור המדיני, ביחסים דיפלומטיים, בתחזוק קשרי חוץ, בתיאום מדיני, בפיתוח אסטרטגיות לשיתוף פעולה מאחורי הקלעים בפורומים בינלאומיים, באו"ם.
נשאר עוד משהו אחרי כל אלה? אה, דה! את ההסכם האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, השלום הקר עם מצרים, שהוכנס למקפיא. את ההצלחה הגדולה של בניית יחסים עם המדינה המוסלמית הגדולה ביותר באזור, הושיבו על שרפרף וגימדו לאור מצלמות, בידי סגן שר שאמור להיות אמון על דיפלומטיה.
ובל נשכח, כמובן, את אחד משיתופי הפעולה הפוריים ביותר של הצמד-חמד איווט-העיט ונץ-נתניהו, המשלב היטב את שני התחומים החביבים עליהם ביותר, שחיתות ערכית ומדיניות קלוקלת מוגשות על מצע רך של פליליות: פרשת בר-און-חברון.
עבור הצעירים בינינו שאולי לא מכירים, או עבור המבוגרים יותר המתקשים לזכור, נזכיר כי בשנים 1997-1996, בעת שצחי הנגבי היה שר המשפטים (עוד בטרם הורשע בפלילים), ו
בנימין נתניהו היה ראש הממשלה (עוד לפני כל פרשיות מלכות נתניהו הראשונה), ובזמן שאריה דרעי עמד בפני משפט באשמת שוחד, ובזמן שליברמן (דה!) היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה, התפוצצה פרשה שקיבלה את השם: "בר-און-חברון".
בתמציתה של הפרשה הזו עמד סיכום על פיו תתמוך שס בהסכם חברון בתמורה למינוי
רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, והיועץ המשפטי החדש היה אמור לגלות "אהדה" לעניינו של הנאשם דרעי. ובין כל הבחשנים הללו אנו מאבדים את האחיזה במדינה שלנו.
העיט-ליברמן (דה!) בתפקיד שר החוץ, לצידו של ראש הממשלה נץ-נתניהו, בזמנים בהם ההזדמנויות למדינאות ראויה עולות עשרות מונים על האפשרות להחמיץ הזדמנויות, ועדיין הצמד מצליח לקלקל עם האמריקנים, ליצור מתיחות עם החונטה המצרית, לעלות על בריקאדות שטמן להם
ארדואן, ועוד היד נטויה. מדינאות היא לא איכות שמפקידים בידיהם של אנשים קטנים, היא מחייבת אגו לחיץ ולא אישיות לחיצה.
הטורקי הקטן שהצליח להכניס אותנו לבוץ גדול הוא קריקטורה מדינית שניתן היה לקעקע בנקל. די היה במדינאות תקינה כדי להפנות את הזרקורים אל הפרס המגוחך שקיבל "פרס בינלאומי לזכויות האדם על שם מועמר קדאפי", או אל המאסר שריצה לאחר שבית המשפט הטורקי מצא אותו אשם בגין הסתה לשנאה דתית, ואל הקנאות שלו לאיסלאם במדינה המתיימרת להיות מדינה חילונית, או אל התמיכה שלו בשיט של המרמרות.
אפשר היה לגרום לו בקלות לשתות את הקפה הטורקי שלו כל-כך מר, כמו שתי מרמרות. אבל בשביל זה, צריך להיות מדינאי, לא פוליטיקאי. הפקדנו את המדינאות שלנו בידי נץ-נתניהו וליברמן דה(!). ונותר רק לסיים באמרה ידועה המשקפת את תמצית הסיפור הזה למסר חד: "כשאנשים קטנים עושים צל גדול, סימן שהשמש שוקעת". אז למה מפליא אותנו שטורקי קטן הופך לבוץ גדול?
