בימים אלה התמנו 22 שופטים לכס השיפוט בישראל. במהרה ימצאו את עצמם השופטים החדשים יושבים בלשכתם, נושאים על כתפיהם את האחריות העצומה המתבקשת מהמינוי, בודדים לבדם מול החוק, התיק, בעלי הדין ובאי-כוחם. וההחלטות שיחליטו תהיינה לפעמים כבדות מנשוא.
המינוי הוא ביטוי למערכת המעריכה את אישיותו, הידע , והניסיון שצבר השופט בעבודתו, ותו לא. כשופט, יהיה עליו לנהל את האולם, להיות קשוב לרחשי הלב, הפה של קהל המתדיינים.
כעו"ד ותיק אציע לשופטים להיות מודעים לכך שבכל תיק ניתנים כמה וכמה פסקי דין ופסק הדין שיפסקו בתיק, יהיה הראשון, אבל לא יהיה בבחינת לבד שאין בילתו. פסק הדין הראשון והרשמי, הוא פסק הדין שייפסק ברוב המקרים, לאחר שנים של התדיינות, בערכאות כאלה ואחרות, לאחר שמיעת עדויות, עיון במסמכים, ומוצגים, לרוב, אחרי שנפשם של הצדדים נקעה מהתיק.
עבור רבים מהזוכים בפסקי הדין, עצם הזכייה בתביעה איננה סוף פסוק, וכעת הם עומדים בפני ויה דולורוזה בניסיון לממש את פסק הדין, בדרך העוברת בלשכות ההוצאה לפועל. פסק הדין השני, הוא פסק הדין של האזרח. כשהאזרח רואה שופט עמוס, קצר רוח, שופט המשתלח בבעלי בדין ובב"כ, שופט החובש כובע של מגשר, בגלל עומס התיקים, במקום את כובעו של השופט, ומביע רצון לסיים את התיק כך או אחרת, וכמעט בכל מחיר, מתעצמת התחושה שבהיכל הצדק לא תמיד יש צדק, אלא משפט שאינו בהכרח גם צודק. כשהאזרח רואה ניסיון של "אונס קבוצתי" של כל בעלי הדין, פסק הדין שהוא ייתן למערכת לא יחמיא.
פסק הדין השלישי, הוא פסק הדין שהאזרח נותן לעורך הדין שלו. שופט המשתלח בעו"ד בניסיון לסחוט פשרה, ואגב כך גם "חולק ציונים" לעבודתו, בעוד זה אינו יכול להשיבו. מזכירות שאינה טורחת לשלוח לעורך הדין הזמנות לדין במועדן, מסמכים המוגשים במזכירות בית המשפט, אולם לא נקלטים, לא מוקלדים, ובכל מקרה לא מגיעים לידיעתו של השופט, כל אלה מכבידים על עורך הדין, שמבחינת הלקוח שלו - הוא לא עשה כלום.
פסק הדין הרביעי, הוא פסק הדין שהתקשורת ודעת הקהל נותנת לתיק. האזרח מתקשה להבין מדוע התקשורת, בעניין הנראה לו דומה לשלו פוסקת כך, ואילו בעניינו השופט פסק אחרת. הציבור אינו מודע לנזק שהתקשורת גורמת להליך המשפטי, שכן היא מעוררת דעת קהל. הציבור מסיק מסקנותיו עוד בטרם שבית המשפט אמר את דברו. אנחנו ציבור עורכי הדין והשופטים רואים, ועינינו כלות. התקשורת שמה עצמה לשופט למרות שאין לה הכלים ואין לה הסמכות לדון אדם.
פסק הדין החמישי הוא ה"שובל" הנשרך מאחוריו של כל בעל דין, גם כשעניינו כבר הסתיים. למשל, די בכך שעובד ניהל מאבק משפטי במעביד וזכה בו, והתיק נסתיים ונגרס, רב הסיכוי ששנים אח"כ יבוא מישהו ויזכיר לו, בין בטובתו ובין שלא בטובתו, שאכן היה מעורב במשפט כזה או אחר כנגד מעבידו. ובכלל, העובד המנהל משפט כנגד מעבידו הרבה יותר פגיע, לא רק בסיכון המשפטי של עצם התיק, אלא בעצם קיומו של ה"שובל" ששנים אחר כך עוד ילווה אותו. הדברים יפים בעיקר לגבי מי שנלחם במערכות גדולות ובגורמים מאורגנים.
אין ספק שאם הנ"ל יופנם בקרב כל העוסקים במלאכה, ובשליחות, שופטים, עורכי דין, אנשי מנגנון ויובא לידי ביטוי בעשייה היומיומית, יהיה בכך כדי לרפא, ולו במעט את המצב, ויפה שעה אחת קודם.
