כאמור, פרשת השבוע, פרשת "כי תצא", כוללת את מספר המצוות הגדול ביותר, קרי: 74 מצוות (27 מצוות עשה ו-47 מצוות לא תעשה) כשאחת מהן היא "מצווה חברתית" והידועה בכינוי
השבת אבידה. לטענתנו, עובדת היותה
"כפולה מצוותית" מוכיחה בעליל על חשיבותה, ובמילים אחרות: אין אנו מצווים רק על
מצוות עשה של השבת אבידת ישראל, אלא אנו מצווים גם על
מצוות לא תעשה של אי-העלמת עין מאבידת ישראל. שנאמר: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם [אלא],
השב תשיבם לאחיך... וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה
לא תוכל להתעלם" [דברים כ"ב, א'-ג'].
יתרה מכך, עצם העובדה שהתורה
כופלת את השורש
ש.ו.ב בביטוי
"השב תשיבם", גם היא הוכחה ניצחת על חשיבותה של המצווה, וחז"ל אף הפליגו בעוצמתה של המצווה בקובעם שישי להשיב את "אבידת אחיך" אפילו "מאה פעמים", קרי: פעמים רבות [בבא מציעא, רמב"ם, הלכות אבידה, פרק הלכה].
על חשיבותה העצומה של מצווה זו בהוויה היהודית כבר עמד ר' אהרון הלוי הברצלוני, שעל-פי המסורת מיוחסת לו כתיבת "ספר החינוך": "ונכפלה המצווה [גם] במקום אחר בתורה שנאמר: 'כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה
השב תשיבנו לו' ושורש מצווה זו ידוע [לכל] כי יש בה תועלת לכלל ויישוב המדינה...".
חז"ל אף הגדילו והעצימו חשיבות המצווה עד כדי "עירובו" של הקב"ה בכל תהליך השבת אבידה בקובעם בתלמוד כהאיי לישנא: "אמר ר' יוחנן: שלושה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום [לשבח]: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא ועל
המחזיר אבידה לבעליה ועל עשיר המעשר פירותיו בצנעה" [פסחים קי"ג].
סיפורים רבים נקשרו למצוות השבת האבידה וניתן למוצאם כמעט בכל יצירה ספרותית, יהודית ולא יהודית כאחד, ותכליתם: לימוד מעשי ויישומי איך וניתן לקיים מצווה זו ו"מכל הלב", ופעמים, גם במחיר הפסד הזדמנות להרוויח ולהתעשר "על חשבון הזולת". אין ספק, שלעניין זה נדרש מאמץ מוסרי גדול כדי "להתגבר על מגמתו של יצר הרע" [מדרש גם] המנסה בכל דרך אפשרית "להילחם" ברצון המוסרי לקיים מצווה זו והסיפור שלהלן מוכיח זאת. ומעשה שהיה כך היה:
בעיר הנמל הרוסית לנינגרד (שעל שפת הים הבלטי) היו בתי מרזח רבים וקטנים. אחד מהם היה בבעלותה של אישה ענייה, הגונה וישרת דרך. לבית מרזח זה נהגו להגיע גם ספנים הולנדים כשאוניותיהם היו עוגנות במזח, לפרוק ולהטעין סחורות ואנשים. יום אחד, בעלת המרזח מצאה מתחת לשולחן שקית עור מלאה רובלים [=מטבעות כסף]. השקית הייתה סגורה וחתומה בחותמת מיוחדת כמנהג הימים ההם. היא לקחה את השקית והחביאה אותה למשמרת בארון הכספים.
שבע שנים חלפו ועברו ואיש לא בא לחפש ו/או לדרוש את הכסף. לא אחת, האישה הענייה עמדה בניסיון הקשה להשתמש בכסף משום ש"יצר הטוב" מנע זאת ממנה. ערב אחד מספר ספנים הולנדיים נכנסו לבית המרזח כדי לשתות ושוחחו ביניהם. שאל האחד את חברו האם היה כבר פעם בעיר הזאת או שזו לו הפעם הראשונה? "כן" - השיבו חברו - "ביקרתי פה פעם אחת בלבד והביקור עלה לי בהרבה כסף, בשבע מאות רובל".
כשבעלת המרזח שמעה את תשובת הנשאל, התערבה בשיחתם ושאלה: "האם זוכר אדוני הספן באיזו צבע הייתה שקית הכסף והאם שקית הכסף הייתה חתומה?". ללא היסוס, הספן ציין את צבעה של השקית והוסיף: "כן. השקית הייתה חתומה בחותמת הזאת התלויה על שרשרת שעוני". האישה הכירה מיד את החותמת. "ובכן" - אמרה האישה למלח הנדהם והלא מאמין - "עכשיו תוכל לקבל את מה שאיבדת". האישה קמה ממקומה, ניגשה אל הארון, הוציאה את השקית ומסרה לספן ההולנדי את כספו, את האבידה ששמרה אצלה במשך השנים כשהיא עדיין סגורה וחתומה בחותמת המתאימה.
