בזמן האחרון אני מוצא עצמי שוב ושוב חוזר ומעיין בפרקי היסטוריה העוסקים בהיטלר, ותוהה אלו ספרים קרא
ארדואן בימים שבהם עוצבה השקפת עולמו.
ברור שארדואן, שנשבה בשכרון הכוח, מזהה חולשה במקומות שבהם היו אמורים להזהיר אותו שזה עלול להיגמר בבכי.
והכוונה היא בעיקר לבית הלבן שממתין זה זמן לדייר שיבין את מהות התפקיד של מנהיג העולם החופשי.
כי אובמה הולך ומתברר מיום ליום כתקלה.
אבל גם על האנגלית קשה לבנות: הם עדיין מלקקים את הפצעים שלהם מהתבוסה בגליפולי לפני קרוב למאה שנה.
והגרמנים גם הם בבעיה: כל ציוץ שלהם לנסות ולהרגיע את ארדואן עלול להקים עליהם את מיליוני הטורקים עובדי הניקיון בגרמניה.
וכך, אנחנו כאן במידל איסט מתחילים סוף סוף להרגיש כמו דוד מול גוליית. מין תחושת צמרמורת נעימה שכזו - אם זוכרים איך גוליית גמר את הקריירה.
כי הגוליית הטורקי הזה גמר אומר לבחון את גבולות הכוח בבזאר הזה של המטורפים.
משום מה מקננת בי איזו תחושה עמומה שהאיש לא ימות במיטה.
