ב-2002 פרסם העיתונאי לשעבר ברנרד גולדברג (שמאחוריו 28 שנות פעילות מקצועית ברשת CBS) את ספרו Bias ("הטייה"), שהבליט את ההטייה הליברלית שהוא היה עד לה בתקשורת של הזרם המרכזי בארה"ב. הטייה זו כוללת, כפי שמפרט גולדברג, חשיבה קבוצתית, היעדר גיוון אינטלקטואלי בחדרי החדשות והשקפות עולם אחידות. אלה קובעים את האופן שבו מסוננות החדשות ומוגשות לצרכן התקשורת. הוא מביא עשרות דוגמאות כיצד טיפלו כתבים בנושאים באמצעות מיחזור התעמולה של אותן קבוצות הלחץ המועדפות עליהם, כיצד תקינות פוליטית בחדרי החדשות של הרשתות הביאה להעדפת "רגישויות" על פני עובדות, וכיצד הגינות, איזון ויושרה נעלמו מרשתות הטלוויזיה.
במהלך השבועות האחרונים ניתן היה להבחין במרכיבים רבים של התיאוריה שלו באופן שבו סיקרה התקשורת בישראל את "המחאה החברתית" שמילאה את הרחובות, וכמובן את העיתונים, את מסכי הטלוויזיה ואת גלי האתר.
כך, ימים לפני האירוע הפותח של "תנועת ה-14 ביולי", ש"הוצתה" על-ידי הייאוש שאחז בדפני ליף שהתבטא בהודעת "פייסבוק", כשלא מצאה דירה במרכז תל אביב, כבר דיווחה עליו העיתונות הכתובה.
שר החוץ
אביגדור ליברמן, על-אף הערתו כי המחאה היא אמיתית, היה כדרכו בוטה בביקורתו, כשאמר ב-11 באוגוסט כי על התקשורת "לבדוק את עצמה; יש פה התנהגות מאוד חד-צדדית וברוטלית מבחינת סיקור המחאה... אני מביט ורואה אנשים במחאות השונות ורואה שהם טרמפיסטים".
בעל הטור ב
מעריב בן-דרור ימיני היה אף חריף יותר בביקורתו על עמיתיו במאמרו "אויבי המחאה" (4.9.2011): "יותר מכל מחאה אחרת, זו מחאה של התקשורת. ייתכן שיש גורמים שמשקיעים מיליונים במחאה הזאת: בהפגנות, בארגון, במאות אלפי המודעות שמכסות את ישראל, במכוניות עם הרמקולים שהגיעו גם לרחוב שבו אני גר. אבל בכלי התקשורת לא הושקעה אגורה אחת, משום שרובם הפכו לעלון המחאה ומשום שמעולם לא הייתה התקשורת בישראל מגוייסת כל כך".
כמעט שכחו לשדר פרסומות
עוזי בנזימן במאמרו "המשקל הראוי" (4.9.2011) ב"עין השביעית" ציין כי "משפרצה ההתקוממות, התנפלה עליה התקשורת בתאווה רבה. גם משום שהמגזר העיתונאי חש עצמו חלק מגל המרי, גם משום שרבים בתוכו הזדהו אידיאולוגית עם ההפגנות, וגם, ואולי בעיקר, משום שזה היה סיפור טוב שמצטלם היטב ושמחזיק מעמד במשך ימים ושבועות".
זוהי עובדה שאנשי תקשורת סייעו בשלב די מוקדם במיקוד המסרים שהיו ברובם המכריע נגד נתניהו, על-ידי הפיכת הכותרות לאישיות ממוקדות. כך, המסר לציבור היה בעיקרו כי נתניהו אחראי ולא "ה
ממשלה".
על כך שזו הייתה "ההפגנה הגדולה אי-פעם" חזרו שוב ושוב עד זרא (כשבעצם, המספר של 450,000 היה מורכב מליקוט מספר המשתתפים באתרי הפגנה ברחבי הארץ). כמה נוח היה לתקשורת "לשכוח" את ההפגנה בעניין סברה ושתילה ב-1982, את ההפגנות למען רמת הגולן ב-1995, את הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון ב-1999 או את ההפגנות נגד ההינתקות ב-2005. איש לא הזכיר את ההפגנה נגד הסכמי אוסלו שנערכה בירושלים ב-1993 או את ההפגנה למען ירושלים ב-2000 בשער יפו - שכל אחת מהן הייתה רבת משתתפים יותר מזו של "המחאה החברתית". מן ההתחלה היו אירועים אלימים ב"מאהל", שהומעטו בערכם או שהתמסמסו מבלי שנערך מעקב אחרי התפתחותם במשטרה או בפרקליטות. בן הרטמן דיווח ב-23 ביולי בג'רוזלם פוסט כי המשטרה עצרה את המפגינים אחרי שהם חסמו צומת והתעמתו עם שוטרים, שנאלצו להשתמש ברימוני עשן כדי לפנותו. ח"כ מירי רגב הותקפה פיזית, ואחרים הותקפו מילולית. תגובת התקשורת הייתה שקטה מאוד, במיוחד בהשוואה ל"שטיפה" שמקבלים ממנה חברי המחנה הדתי-לאומי כשמישהו מהם סוטה מן השורה.
היבט נוסף היה החשיפה הנרחבת בשידורים חיים שקיבלו כמה מאנשי המחאה העיקריים. לפחות בשני מוצאי שבת במשך שלוש שעות ברציפות לא עסקו בשום נושא אחר. ב"
קול ישראל" כמעט שכחו לשדר את הפרסומות בליל ההפגנה האחרונה.
מדד נוסף שלפיו ניתן לאמוד את ההטייה של התקשורת הוא הטיפול באלה שסטו מן הדרך. עמיתיו של
שרון גל, מגיש "לילה כלכלי" - תוכנית כלכלית יומית בערוץ 10 - התנפלו עליו על כך שהעז לשאול את דפני ליף שאלות "קשות" על המעמד המבוסס שממנו באה ועל כך שלא שירתה בצבא. להבדיל,
מרגלית צנעני, ענת וקסמן ואחרים, שהביעו רק רמז של ביקורת על המוחים, מיד הועמדו במקומם ואולצו לחזור בהם.
הרשת החברתית "ישראל שלי" פרסמה סקופ של אתר רוטר והעלתה עצומה מ-2002 הנושאת את חתימתה של ליף הקוראת לחיילים המתגייסים לסרב לשרת בצה"ל. גם ערוץ 7, המודח לעולם האינטרנט דיווח את האמת שמאחורי יריעות האהלים, אלא שלא היה באפשרותו להתחרות עם התקשורת המשודרת. האם היה בכך לשים קץ לכוכבותה של ליף? האם התקשורת צלבה אותה כפי שצלבה את ד"ר גבי אביטל על כך שהעז להטיל ספק בהיבטים מסויימים של ההתחממות הגלובלית ושל תורת האבולוציה? מובן שלא.
תנועת ה-14 ביולי בשום אופן לא צמחה מלמטה. העיתונאים התעלמו מ"הפיל שבאמצע החדר", למעט טורו המוקדם של דרור אידר.
אך כמה עיתונאים נותרו נאמנים למקצועם. כך, קלמן ליבסקינד ממעריב, גילה כי סטנלי גרינברג סייע במרס האחרון בהכנת התשתית למחאה אפשרית שיספקו קבוצות שמאל רדיקליות שונות. המזכר שנכתב תבע "פעולה. לא מחשבות. אקשן". הוא גם הראה שמשחק המספרים היה מזוייף באופן ברור ונחרץ, וכי הדיווחים על מספר המשתתפים אינם אמינים. גיא מרוז ואורלי וילנאי חשפו את ההטייה הפוליטית שמאחורי ההפגנות, במיוחד את התמיכה הכספית של הטייקון דניאל אברהמס. מחקר עצמאי נוסף חשף כי 80 אחוז מן המנהיגים של תנועת המחאה הם פעילים מקצועיים של השמאל והשמאל הקיצוני, שבחלקם ממומנים על-ידי
הקרן החדשה לישראל.
התקשורת לא עמדה בסטנדרטים של שיוויון. בהפגנות של המחנה הלאומי משתתפים בני נוער, ועל כך נמתחה ביקורת מטעמים חינוכיים. הוכיחו את ההורים על כך שהם חושפים את ילדיהם למציאות כפי שהם ראו אותה ואפילו משביתים לשם כך את לימודיהם למרות זאת, כחלק ממסע "הצדק החברתי", אורגנו צעדות של עגלות עם תינוקות, שבהן אפילו פעוטות נוצלו על-ידי הוריהם אף בשעות לילה מאוחרות. אם זה לגיטימי עבור צד אחד של המתרס, יש להכשיר אותו גם לגבי הצד השני.
התקשורת גם לא נתפסה ב"קלקלתה" בהרהורים על כך שבסופו של דבר גם כמה מאות אלפי מפגינים הם מיעוט. התקשורת אינה אמורה לנסות לערער ממשלה שנבחרה באורח דמוקרטי, שמצעה הבטיח כלכלה חופשית. על התקשורת היה גם לציין כי ממשלת נתניהו, להבדיל למשל מממשלת שרון, עושה מאמץ לענות לפחות על כמה מן התלונות של ציבור המוחים.
לא ברור מה יותר רע תקשורת ממשלתית מהדגם הסיני או תקשורת חופשית לכאורה, אך מוטה והפוגעת בדמוקרטיה. אך ששת השבועות האחרונים העידו שוב כי הדמוקרטיה הישראלית אינה בלתי ניתנת לערעור.
