בימים אלו נשמעת אצלנו שוב ושוב האמירה "אילו רק התנצלנו, הכל היה אחרת". אמירה זו תמימה או מיתממת, שכן הדרישה הטורקית הברורה והבלתי מתפשרת היא התנצלות ופיצויים, והעניין הכספי הוא הפחות משמעותי בהקשר זה, אבל העניין החמור הוא הסרת הסגר הימי מעל עזה. זוהי דרישה שישראל אינה יכולה להסכים לה בזמן הנוכחי, היות שהסרת הסגר הימי תהפוך את עזה למחסן טילים גדולים, כבדים וארוכי טווח, שכיום קשה להבריחם או להובילם בדרך היבשה. לכן טועה - ואולי גם מטעה - מי שמנסה לתלות את הידרדרות היחסים עם טורקיה בסירוב הישראלי להתנצל.
השאלה העולה מאליה היא, איך מדינה סבירה, שקיימה עם ישראל יחסים טובים ואף יותר מכך במשך כ-30 שנה, הן במישור האזרחי והן במישור הביטחוני, מפנה באופן כל כך בוטה את גבה אלינו עד כדי איומים צבאיים. כבר במאמר "בחזרה לשורשים" (16.10.2009), תואר התהליך החברתי העמוק שהביא את טורקיה ממדינה בעלת חוקה חילונית ומגמה תרבותית מערבית, לחברה בעלת אופי איסלאמי ו
ממשלה מסורתית מזרח תיכונית. מאמר אחר באותו נושא סיימנו בקביעה כי "... המשבר ביחסי ישראל טורקיה שהחל לפני כשנתיים (לפני אירוע המרמרה), אינו עננת קיץ חולפת אלא חשרת עבים עבה וקודרת הצבועה בצבע ירוק איסלאמי, ההולכת ומכסה את שמי המזרח התיכון כולו, כולל טורקיה. מצב היחסים בין ישראל וטורקיה הוא תוצאה מחויבת, ואולי אפילו צפויה, של תמורות חברתיות ותרבותיות שטורקיה עוברת בשלושת העשורים האחרונים, שבהן היא מתרחקת ממורשתו התרבותית של אתא טורק וחוזרת למסורתו האיסלאמית של מוחמד בן עבדאללה, מייסד האיסלאם".
ב-5.8.2011, תיארנו (במאמרנו "סוציולוגיה חזקה מכל אידיאולוגיה") את האופן שבו איבד צבא טורקיה את יכולתו להיות "שומר החותם" החילוני של טורקיה - תפקיד שהוועידה לו החוקה שקבע מוסטפא כמאל, הוא "אתא טורק". הקו המאחד את המאמרים הללו ומאמרים נוספים שפרסם הח"מ בשנתיים האחרונות, עוד לפני אירוע המרמרה, הוא שטורקיה עוברת מזה זמן רב תהליך חברתי עמוק, המתאפיין בשיבה אל האיסלאם והתרחקות מסממנים מערביים, תרבותיים ופוליטיים כאחד. התהליך אינו עניין של קוניונקטורה פוליטית או תוצאה של אירוע כזה או אחר, חמור ככל שיהיה, שבו הייתה מעורבת ישראל. מדובר בתוצאתו מחויבת המציאות והצפויה של שינוי אופי החשיבה של מגזרים מסורתיים גדלים והולכים בחברה הטורקית, המתבטא בהתנהגות ממשלת
ארדואן. מאז שהפך האיסלאם ל"שם המשחק" הפוליטי בטורקיה בין בגורמים הליברליים המתמעטים והולכים ובין המרכיבים המסורתיים הגדלים בהתמדה, היחסים עם ישראל היו בסימן ירידה, לא בגלל מעשיה ופעולותיה של ישראל, אלא בגלל עצם קיומה כמדינה יהודית עצמאית.
האיסלאם, המניע כיום את גלגלי החשיבה בטורקיה, אינו מקבל את ישראל כמדינה לגיטימית, בשל שלוש סיבות עיקריות:
- על-פי האיסלאם, הדת היהודית - הבסיס הדתי שעליו קמה ישראל - חדלה להיות דת לגיטימית מן הרגע שהנצרות הופיעה בעולם, והנצרות איבדה את משמעותה, כאשר בא לעולם האיסלאם, "הדת היחידה שאללה מכיר בה" (קוראן, פרק 3 פסוק 19).
- על-פי גישת האיסלאם, עם ישראל אינו עם, אלא עדות דתיות השייכות לכל עמי העולם. לדוגמה: יהודי בפולניה הוא פולני מבחינה אתנית ויהודי בדתו, כמו שיש פולנים אתניים שהם נוצרים בדתם. בהתאם לכך, יהודי בעירק הוא ערבי עירקי בן דת משה, אחיהם האתני של העירקים המוסלמים, הנוצרים, היזידים, הזורואסטרים, הסבאאים והמנדאים. לכן "עם ישראל" הוא עם וירטואלי, יציר הדמיון הפורה של אליטות ציוניות אירופיות שהושפעו מאווירת "אביב העמים" של אירופה באמצע המאה ה-19. עם וירטואלי כזה אינו זכאי לארץ ולמדינה, ודאי לא על חשבון עמים אחרים.
- מוסלמים מאמינים שארץ ישראל - מהים עד הירדן - מקודשת לאיסלאם, הן בשל הכיבוש המוסלמי (638 לספה"נ) והן בשל העובדה שהיא קודשה על-ידי הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, להיות אדמת "ואקף", הקדש השייך לכל המוסלמים בעולם, מאינדונזיה עד איסטנבול, מאנקרה עד לוס אנג'לס.
ככל שאדם קרוב יותר לאיסלאם, כך הוא מושפע יותר מאופן ההתייחסות הזה לישראל, המשותף לכל תנועות האיסלאם הפוליטי: מפלגת "הצדק והפיתוח" בטורקיה, "האחים המוסלמים" וחמאס באיסלאם הסוני, וחיזבאללה השיעי. מכאן גם נובעים הדיבורים על ביקור קרוב של ארדואן בעזה ובמצרים: בעזה כבר שולט ארגון איסלאם פוליטי ומיישם בחיי היומיום את האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, ואילו במצרים קרובים "האחים" לעמדת השפעה מכרעת על השלטון יותר מכפי שהיו אי פעם. ביקור ממלכתי, כידוע, אינו "קפיצה" לשתיית קפה יחד, אלא ביטוי לקרבה פוליטית המתבטאת בהסכמים הנחתמים לעיני המצלמות במהלך הביקור.
הסכמים כאלה - בעיקר עם חמאס - יכולים להיות, למשל, הסכם הגנה הדדית, שמשמעותו האמיתית היא שטורקיה מחויבת לביטחונה של עזה מפני מתקפותיה של ישראל. הסכם כזה, אם ייחתם, ייבחן ביישומו: האם כל ירייה ישראלית אל מפגע על הגדר תגרור פעולה טורקית נגד ישראל? לא נראה כך. אבל מתקפה רבתי נוסח "
עופרת יצוקה" עלולה בהחלט להיתקל בצעדים לא סימפטיים מצידה של טורקיה.
חזית נוספת שטורקיה עלולה לפתוח היא החזית הימית: טורקיה מתנגדת להסכם שחתמה ישראל עם קפריסין בנוגע לחלוקת קרקעית הים לשם ניצול מרבצי הגז, וייתכן שתגביר את נוכחותה ופעילותה במרחב הימי הסמוך לישראל כדי ליצור פרובוקציות בעניין קידוחי הגז. טורקיה סבורה שצפון קפריסין - מדינה שהוקמה בעקבות הכיבוש הטורקי בשנת 1974 - זכאית לחלק מזכויות הקידוח וההפקה. כאן מדובר באינטרס חיוני של ישראל, שכן הגז - אם יופק באורח סדיר - יהפוך את ישראל למעצמת אנרגיה, ואיום טורקי על מהלך זה יכניס את ישראל לדילמה לא פשוטה: האם להתקדם בעניין הגז תוך הסתבכות עם טורקיה, או להיכנע לתכתיבים של ארדואן. סביר להניח שיש דרך להגיע לפשרה שתאפשר לכל הצדדים (ואין לשכוח את לבנון ודרישותיה) להפיק תועלת מהגז, במקום לשקוע לסכסוכים שכולם יפסידו מהם.
יש להניח שאירופה וארצות הברית ייכנסו בעתיד הקרוב לתמונה, כדי להרגיע את המתיחות בין ישראל ובין טורקיה, אבל אסור לסמוך על כך, שכן חברותה של טורקיה בנאט"ו וקרבתה למדינות המערב אינן ערובה לכלום. זה זמן רב שטורקיה אינה משתתפת באופן מלא בפעולות שנאט"ו מבצע באפגניסטן, בעירק ובלוב, כשם שבמרץ 2003 סירבה טורקיה של ארדואן, בקדנציה הראשונה שלו, להתיר לכוחות הצבאיים של הקואליציה הבינלאומית לעבור דרך טורקיה בדרכם לתקוף את עירק.
גם המצב הכלכלי של אירופה, עם מספר מדינות העומדות על סף חדלות פירעון, מקטין את היכולת האירופית להשפיע על טורקיה, שכלכלתה דוהרת קדימה בקצב צמיחה של 8 אחוזים בשנה. ארה"ב עסוקה למדי בבעיותיה הפנימיות, בנוסף לדשדושה בביצה האפגאנית, ולכן התערבות נחרצת שלה במתיחות שבין ישראל וטורקיה אינה צפויה. יתר על כן: נראה כי יש בבית הלבן כמה אנשים המחככים את ידיהם בהנאה לא מעטה למראה הקושי שבו נמצאת ממשלת נתניהו מול טורקיה.
השאלה היא מה ישראל יכולה לעשות. תשובה אחת, שיש ישראלים לא מעטים שהיו ממליצים עליה, היא להתנצל, לשלם פיצויים ולהסיר את הסגר הימי מעל עזה. אפשר - כך הם אומרים - למצוא מנגנון בינלאומי שיפקח על מה שמגיע לעזה וימנע הברחת נשק. התנהגות כזו לדעתם עשויה להניב תוצאות חיוביות כגון הפגת המתיחות וחזרת היחסים למצב שהיה עד לפני שבוע. אלא שמצב זה יהיה זמני, עד ההתנגשות הבאה עם עזה. עלינו לזכור תמיד את התקדים של יוניפיל - ביטוי עלוב למעורבות בינלאומית - שחוזק אחרי מלחמת לבנון השנייה למניעת התחמשותו המחודשת של חיזבאללה ונכשל כישלון חרוץ בתפקידו זה. אם תיכנע לדרישות הטורקיות, תזמין ישראל את המתקפות הבאות שיעלו באינטרסים שלה ובחיי אזרחים רבים שלה, שכן ישראל תוכיח לשכניה שהיא עשויה מחומר רך מאוד, ואשר עבור שקט זמני היא תמכור את האינטרסים החיוניים וארוכי הטווח שלה. מדינה רכרוכית כזו אינה יכולה לשרוד באזור כמו שלנו.
"אקספרס של חצות" כמנה ראשונה
בפני ישראל עומדת אפשרות לפתוח במתקפה דיפלומטית נגד טורקיה בכמה עניינים: האחד הוא שואת הארמנים, שצבא טורקיה חיסל כמיליון וחצי מהם במהלך מלחמת העולם הראשונה. זהו נושא רגיש שהטורקים מנסים להחניק בכל מקום בעולם שבו הוא עולה לדיון ציבורי. גם אצלנו עלה נושא זה מדי פעם, אך הושתק בלחץ משרד החוץ ("המשרד הלחוץ" בפי הליצנים) כדי לא להזיק ליחסינו עם טורקיה.
העניין השני שבאמצעותו יכולה ישראל להפעיל מנוף לחץ על טורקיה הוא העלאתו לסדר היום העולמי של הכיבוש הטורקי בצפון קפריסין. בניגוד ל"כיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון, שעליהם עדיין אין ריבונות של אף מדינה, לקפריסין יש ריבונות, וטורקיה כובשת עד היום שטח של מדינה ריבונית. העובדה שקפריסין הריבונית היא מדינה נוצרית יוונית, יכולה לסייע לגייס את עשרות מיליוני הנוצרים ידידי ישראל בעולם נגד הכיבוש הטורקי המוסלמי, שביצע טיהור אתני כשסילק מאות אלפי יוונים מחלקו הצפוני של קפריסין. ומי שבטורקיה ידבר על "זכות שיבה" של פלשתינים ייענה ב"זכות השיבה" של הקפריסאים לבתיהם בצפון האי.
עניין שלישי, ורגיש הרבה יותר הוא הסוגייה הכורדית: עשרות אלפי כורדים וטורקים נהרגו בעשור האחרון בהתנגשויות בין צבא טורקיה ובין מורדים כורדים המאורגנים בדרך כלל בארגון PKK, "מפלגת הפועלים הכורדית", הפועלים מתוך טורקיה ומשטחה של עירק. המערב מגדיר את הארגון כארגון טרור, בשל האמצעים שהוא מפעיל נגד האזרחים ואנשי הצבא הטורקים, אך ניתן להציגו גם כארגון לשחרור לאומי, בדיוק כפי שאש"ף מוצג כיום בעולם. ניתן לחשוף את פשעיה של טורקיה, הכוללים שימוש בנשק כימי, נגד הכורדים, כפי שניתן לחשוף את דיכוי התרבות הכורדית בטורקיה, את האוכלוסיה הכורדית ואת שאיפותיה להגדרה עצמית. בעולם שבו "זכויות אדם" ממלאות תפקיד חשוב, ולפעמים מרכזי, בשיח הבינלאומי, יש סיכוי גדול שהעלאת הנושא הכורדי תתפוס תאוצה, ובפרט אם תומכי ישראל לא ישאירו אותה לבד בחזית זו.
ניתן לדרוש הוצאת צווי מעצר בינלאומיים נגד ארדואן ואנשים אחרים בממשל הטורקי על
פשעי מלחמה, השמדת עם ופשעים נגד האנושות בעניין הכורדי, ולגַבּות דרישות אלה בהגשת תלונות פליליות בבריטניה, בספרד ובבלגיה, המאפשרות להעמיד לדין פושעי מלחמה מכל העולם. נשק משפטי המופעל נגד ישראלים יכול אפוא להיות מופעל גם נגד טורקים. עדויות על עינויים והפרת זכויות אדם בבתי כלא טורקיים (זוכרים את "אקספרס של חצות"?) יכולות לשפוך שמן על מדורה שתכרוך את מעילו של ארדואן.
ניתן גם לחשוף לעיני כל היבטים שליליים נוספים של טורקיה - משכנות עוני גדלים והולכים, גידול וסחר בסמים, אפליית נשים, שוק שחור גדול ומאיים, ומעל לכל: שחיתות ממשלתית - כדי לעמעם את התדמית המצליחנית של טורקיה וממשלתה. מסע תקשורתי כזה יזיק לטורקיה ולתיירות המגיעה אליה, ויסב לה נזקים לא מבוטלים.
אין באמור קריאה לצאת למתקפה כוללת כזו נגד טורקיה. כל הכוונה בדברים היא שמישהו שם למעלה ישלח לארדואן מסר חשאי שבו יפרט את מה שיש באפשרותה של ישראל לעשות, אם ימשיך ארדואן לבנות את מעמדו הפוליטי-פנימי ואת זה המדיני-חיצוני על שנאת ישראל ועל פגיעה בה. ראוי להביא לידיעתו, כי ישראל לא תשב בחיבוק ידיים למראה מסע השטנה שהוא מנהל נגדה, וכי יש באמתחתה חומר רב, הן במישור ההסברתי והן במישור החוקי, העלול להסב לארדואן אישית ולטורקיה באופן כללי נזק לא קטן.
בחודשים האחרונים התמוטטה לחלוטין האסטרטגיה המדינית שעיצב שר החוץ הטורקי, דאודוגלו, שהתבססה על עיקרון "אפס סכסוכים" עם מדינות העולם. אסטרטגיה זו גרסה שעל טורקיה לקיים יחסים טובים עם כל מדינות העולם, גם עם אלו המסוכסכות זו עם זו. כך יכלה טורקיה לתווך בין ישראל לבין סוריה ובין ארה"ב לבין אירן. בחודשים האחרונים מסתבכת טורקיה עם ישראל, והיחסים החמים שהתפתחו בין ארדואן ובין
בשאר אסד התדרדרו בחודשים האחרונים - על-רקע הטבח שמבצע אסד העלאווי, הכופר, באזרחיו המוסלמים - עד כדי איומים צבאיים מצידה של טורקיה.
המתיחות בין טורקיה לבין סוריה הולידה מתיחות בין טורקיה לבין אירן, החוששת מהתמוטטות המשטר הסורי המהווה ראש גשר שלה אל לב העולם הערבי. אם יתמוטט השלטון בסוריה, עלול הדבר להשפיע לרעה על יכולתה של אירן להתערב בנעשה בלבנון ויצמצם את חירות הפעולה של חיזבאללה. זוהי הסיבה שאירן וחיזבאללה שלחו לסוריה צלפים וציוד טכני כדי לסייע לאסד לדכא את ההתקוממות נגדו. טורקיה רואה התערבות אירנית-לבנונית זו בסוריה בחומרה רבה, כי היא גורמת להרג מוסלמים סונים, חבריו של ארדואן.
גם יוון אינה מסבה נחת לטורקיה, שכן זו בונה מכשול קרקעי משולב של גדר, קיר ותעלת מים בינה ובין טורקיה כדי לעצור את שטף המהגרים הבלתי חוקיים ממרכז אסיה העוברים דרך טורקיה ויוון לאירופה.
התמוטטות האסטרטגיה המדינית של טורקיה מרגיזה מאוד את ארדואן, שנגדו מוטחת ביקורת פנימית לא פשוטה, ומה יותר קל מלהשתמש בישראל כשעיר לעזאזל ולהטיל עליה את ה"אשמה" בקריסת הפוליטיקה הטורקית?
על ישראל לשלב בין חוכמה ונחישות, בפרט מול איסלאמיסטים פנאטיים נוסח ארדואן, ולא להיכנע לדרישותיהם המוזרות, שכן כניעה אחת תביא את הדרישות הבאות שתהיינה חמורות יותר: את ירושלים טורקיה עדיין לא דורשת, אבל בהמשך יכולה גם בירתנו להצטרף לרשימה ש"אם רק ניענה לה, הכל יחזור להיות בסדר"... כאילו.
