בשבוע האחרון עומד היומון המצרי הליברלי "אל-תחריר" (ע"ש כיכר אל-תחריר הידועה בקהיר) בעין סערה ציבורית בשל מאמר דעה שפרסם אחד מכותביו בגנות השיח האנטי-ישראלי השגור ברחוב המצרי. שיח אשר להשקפתו מהול מאז ילדותו בארסיות רבה ומציג תמונה חד-צדדית ולא מאוזנת של החברה הישראלית: "אינני מהקוראים לנורמליזציה, אך מצב הנתק מישראל שבו חייתי מאז ילדותי, מוצף באלפי תמונות שליליות ומפחידות, לא אפשרו לי לעמוד מול אזרח ישראלי".
הלה מספר כי בעקבות מספר פגישות שקיים עם מספר רופאים ישראלים בחו"ל, תחילה באקראי ולאחר מכן באופן יזום, גרמו לו למהפך מחשבתי בכל הקשור לאופן תפישת דמותו של הישראלי. עולם הקולנוע תרם לדבריו גם כן חלק נכבד בשינוי תפישת עולמו כלפי דמותו של הישראלי והיהודי, ובמיוחד סרטים כמו "הפסנתרן" של פולנסקי, "זרים", "ביקור התזמורת" ו"ואלס עם באשיר". אלו השכילו לחשוף בפניו פנים נוספים חיוביים יותר אצל הישראלים והיהודים.
מכאן, קורא הכותב לחברה המצרית לבחון מחדש את השיח המצרי האנטי-ישראלי ולהימנע מהדרה באופן הצגתה של ישראל. אחרת, עלולה ראייה מינימליסטית כזו לדרדר את החברה המצרית לקנאות מחשבתית ולהסתגרות: "אם נסרב ללכת לכל כינוס בינלאומי, או לכל פסטיבל סרטים או לכל אליפות ספורט בגלל שישראל משתתפת בהם, הרי שנסתגר יותר בעצמנו. האם הנתק והחרם הם הפתרון?".
קול ייחודי זה בתקופה סוערת זו התקבל בציבור המצרי בבוז ובדחייה גמורה. העיתונאי מחמד ראדי טען כי פרסום הכתבה מעיד על שיתוף פעולה "עם הציונים, המפיצים [את רעיון] הנורמליזציה באזור כדי להפיל את מחסום השנאה [...]", ועל התעלמות מהבעיה הפלשתינית.
ד"ר צפות אל-עאלם, מרצה לפקולטה לתקשורת באוניברסיטת קהיר, טען כי למרות
חופש הביטוי, שהתאפשר לאחר מהפכת ה-25 בינואר בעבור כמה מהעיתונים המצריים, יש צורך להתחשב באינטרס הלאומי של העם המצרי ולא למהר לפרסם כתבות כאלו, במיוחד כאשר ברקע עדיין מותם של החיילים המצריים מירי כוחות צה"ל על גבול ישראל-מצרים. קולות אחרים, במיוחד מקרב חוגים סלפיים, האשימו את הליברלים במצרים בקידום שיח לנורמליזציה עם ישראל, המתפרש כבגידה באינטרס הלאומי של מצרים. מחאה ציבורית גוברת זו ותגובותיהם הנזעמות של קוראי הגרסה המקוונת של היומון הובילו את עיסא אבראהים
1, עורך העיתון, להשמיט מהאתר את המאמר.
ניכר כי ישראל לאחר עידן מובארק נקלעה, בעל-כורחה, לשיח הציבורי המצרי. מחד-גיסא, ניצבים חוגים לאומניים ופונדמנטליסטיים הקוראים לביטול הסכמי השלום עם ישראל ולהפסקת הנורמליזציה עמה בתואנה כי הם מהווים שריד וסמל למשטרם העריץ של סאדאת ומובארק, אשר יזמו וקידמו אותם תוך כדי התעלמות מרצון העם, שהתנגד להם. ומאידך-גיסא, ישנו פלח צר מאוד בחברה המצרית, בהם כמה ליברלים, הרואים בהמשך שמירת הסכמי השלום עם ישראל אינטרס לאומי עליון. על כל פנים, נדמה כי ישראל תמשיך לתפוס חלק מרכזי בשיח הציבורי המצרי.
