לעמיר פרץ יש זכויות רבות, הוא הצליח במשך שנים רבות להנהיג קבוצות משמעותיות באוכלוסיה הישראלית. הוא הצליח להוביל את עירו שדרות ברמה כזו שהביאה אותו למרכז העשייה הציבורית הישראלית, תוך הובלה של הסתדרות העובדים. הסתדרות העובדים וההובלה שלהם היא חלק מהבעיה של מעמד הביניים בישראל, ההתבססות על ועדים חזקים ודאגה להטבות להם על חשבון האזרח יצאה מגבולות הסביר. ראו את מעמדם של עובדי הנמלים, חברת החשמל, מקורות וכולי. האם על סמך גישתו הכלכלית אפשר לסמוך עליו שיוביל את מפלגת העבודה? צריך לזכור שהקיץ חלו כמה מהפכות הקשורות לצדק חברתי, בינן לבין הוועדים הגדולים אין ולא כלום. לשלי יחימוביץ' יש גם כן זכויות רבות. היא אשת תקשורת ותיקה שיודעת את רזי השימוש במדיה התקשורתית. היא חרתה על דגלה את הדאגה לעובד הפשוט, לקופאיות בסופרמרקטים ולעובדי הקבלן. אבל צריך לזכור שהשטחיות שלה התחילה כבר בתקשורת מסוכנת לתפישת עולם כלכלית. המאבקים הפופוליסטיים חסרי יסוד מוצק. ובעיקר, אין לגברת יחימוביץ' כל ניסיון ורקע ניהולי. היא לא ניהלה דבר, מעולם. לא הובילה שום עשייה (ותרשו לי להגדיר שחקיקת חוקים בכנסת היא לא בדיוק עשייה, הוצאתם לפועל היא העשייה). לשני המועמדים אין רקע חזק ברמת הניהול הלאומית. עמיר פרץ נכשל בניהול משרד הביטחון. יחימוביץ' רק ראיינה פוליטיקאים. מנהיגי מחאת האוהלים ומנהיגי הסטודנטים יכולים לזקוף לזכות עצמם יותר כושר ארגון והשפעה משני המתמודדים גם יחד. אז מה בעצם הם רוצים מלבד כבוד וכיבודים? לאן הולכת המפלגה שפעם עמדה בראשות המדינה? ולמה הליכוד הצליח לחזור למרכז הבמה ומפלגת העבודה לא נראית בכיוון? הכל מתחיל מזה שאנשים עם שיעור קומה כמו עמרם מצנע, ואפילו יצחק הרצוג, עם ניסיון עשיר בניהול, בקבלת החלטות, בהובלה של תהליכים, בהובלה של השקפות עולם, נדחקים לשוליים מפני שני האנשים הפחות מוכשרים אבל מאוד מתוקשרים, פופוליזם זול למהדורות חדשות. אם יבדקו את רמת החשיפה של המועמדים בתקשורת בחודשים האחרונים, יסתבר שיש קשר חד-ערכי בין החשיפה לכמות המצביעים. כלומר, גם בעידן של צדק חברתי, היחצנים ממשיכים לנהל את עולמנו. מעולם לא הצבעתי למפלגת העבודה, אבל אני מאחל להם כל טוב בדרכם החדשה, שאיש לא יודע מהי.