השבוע השתתפתי בכינוס לימוד בריה"מ לשעבר בסנט פטרסבורג; אותו פסטיבל יהודי מיוחד במינו הנודד בקרב יהודים (ברובם צעירים) דוברי רוסית ברחבי העולם. במוסקבה, באודסה, בטורסקבץ האוקראינית ואף בירושלים, בבאר שבע ובניו-יורק. כן גם שם יש יהודים דוברי רוסית במספרים עצומים. לימוד בריה"מ לשעבר הוא מפעל חינוכי ייחודי שנועד לקרב את הדור הצעיר ליהדות בדרך חדשנית, יצירתית, שאינה מעיקה על המשתתפים. אלו קובעים את התכנים, את המרצים, משלמים עבור ההשתתפות ועוסקים ביהדות ובישראל מהנץ החמה ועד הרבה אחרי שקיעתה. בבואי לסנט פטרסבורג - עיר מדהימה ביופייה שבה כ-100 אלף יהודים - חזרתי במנהרת הזמן שלושים שנים ויותר. באותה עת, שנות ה-80, שירתתי בדוברות של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. הימים היו ימי בריה"מ הקומוניסטית. מסך ברזל עצר מאות אלפי יהודים מלעלות לארץ. אלפי מקרים של סירובי עלייה שקרעו משפחות היו על שולחנה של הסוכנות היהודית והגופים הבינלאומיים שניסו לסייע לשחרורם של יהודי בריה"מ. בין המקרים הקשים של סירוב, היה זה של משפחתה של סופה לנדבר. זו הפכה עולמות שהאם החולה ואחותה נונה יצליחו לצאת לארץ כדי שתוכל לתת מבט אחרון בעיני האם החולה. הסיפור האנושי ריגשני מאוד והשתדלתי ליצור דעת קהל שתאלץ את השלטונות הסובייטים לאפשר למשפחתה של סופה לצאת. במסגרת המאמץ אותו ריכז גזבר הסוכנות היהודית דאז, עקיבא לוינסקי, ועוזרו המוכשר דאז, צבי ברק, גויסו חברי כנסת, אישי ציבור ובכירים בעולם להצלחת המבצע. שניים מהבולטים במאבק היו מזכ"ל המועצה למען יהודי בריה"מ דאז, חיים צ'סלר, והשני שהוביל את המאבק הבינלאומי שהביא בסופו של דבר למתן אישור היציאה, אדגר ברונפמן, שכיהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי.