הגיליון האחרון של ה'אמריקן אינטרסט' (American Interest) מוקדש בחלקו הגדול לברזיל. משולב בו מאמר של איש תקשורת ברזילאי ותיק, ויליאם וואק (Waack), ששימש שנים רבות כתב ברשתות שונות. בתור מי ששימש שנים רבות "חלון עבור אנשי העולם שדרכו הם רואים את ברזיל וחלון לעולם עבור הברזילאים", וואק מנסה לבחון את הדימוי העצמי של הברזילאים בעיני עצמם ביחס לדימוים בעולם. וואק מעיד כי רוב חייו הוא נהנה ממעמד של "חביב הקהל", כאשר בכל ארץ שאליה הוא מגיע - תהא זו קובה, אירן או רוסיה - המילה "ברזיל" מעלה אצל המקומיים חיוך לבבי, ומזמינה דיבורים על קרנבל וכדורגל. אפילו בהיותו ביוגוסלביה בשנות ה-90 נהנה וואק מקבלת פנים לבבית בסרביה, שהצליחה להתעלם מהעובדה כי ברזיל היא ברובה מדינה קתולית. הרי הברזילאים האלה, עם הכדורגל והקרנבל, הם כל כך נחמדים - איך ייתכן שיהיה להם משהו משותף עם הקרואטים? וואק הופתע מהחום שבו קיבלו אותו ברוסיה, ולמד כי אחד הגיבורים הספרותיים ברוסיה הסובייטית - גיבור הספר "12 כיסאות", הנוכל החביב אוסטפ בנדר - חלם לחיות את חייו על חופה של ריו-דה-ז'נרו, אחרי שיהפוך למיליונר. הדמות פופולרית עד כדי כך שאוליגרך רוסי אחד מתכנן להקים בריו אנדרטה של אוסטפ בנדר - דמות שלא אומרת דבר לרוב הברזילאים. אגב אנדרטאות, ברבות מערי ברזיל קיימות אנדרטאות לזכרם של 25 אלף ברזילאים שלחמו במלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית. המפקד האמריקני שלהם כותב בזיכרונותיו שמדובר באנשים מאוד חביבים שאף פעם לא מסרבים פקודה (הם פשוט לא מבצעים אותה...). וואק עצמו התקשה פעמים רבות להסביר לחבריו בעולם שכשברזילאי מזמין חברים לסעוד אצלו בבית זו מחוות נימוס והוא לא ממש מתכוון לזה. הברזילאים נוטים, לדעתו של וואק, לטפח את הדימוי של "אנשים לבביים ונחמדים" מבלי להיות מודעים למה שקורה בארצם באמת: אלימות גואה (פי ארבעה מקרי רצח בשנה מאשר בארה"ב ה"אלימה"), גזענות, שחיתות ועוד. הנשיא לשעבר, לואיז אינסיו דה סילבה, חיבק מכל הלב את נשיא אירן אחמדינג'ד בישיבת מועצת הביטחון שנועדה לדון בסנקציות כלפי אירן. כאשר התבקש להסביר את התנהגותו התמוהה הוא אמר בגילוי לב שהאמין שאם הוא "יסתכל לאחמדינג'ד ישר בעיניים" ו"ידבר איתו דוגרי" זה יפתור את כל הבעיות. ככה זה כששוכחים שנחמדות אישית אינה תחליף למדיניות. גם הצמיחה הכלכלית היחסית של השנים האחרונות עלולה להיות לרועץ עבור הברזילאים - כיוון שהם נוטים בקלות מדי להאמין שלעולם חוסן ולפתח פרץ של צריכה, המלווה באמונה ש"ברזילאים הם אנשים צנועים המסתפקים במועט". דבר חמור יותר שעלול לקרות, מזהיר וואק, הוא תגלית של מאגרי נפט תת ימיים, שתסחף את הברזילאים לתחושה שאפשר לחיות טוב בלי לעבוד קשה. כי זה מה שברזילאי ממוצע היה רוצה: להיות מיליונר שיושב בבטלה על חוף ריו, בדומה לאוסטפ בנדר. המחבר מציין שהוא התקשה זמן רב להבין את הגאווה הלאומית הגדולה של האמריקנים - עד שקלט שמדובר בעם שהתמודד עם אתגרים עצומים (מלחמת אזרחים, מלחמת העולם השנייה), אתגרים שעמו שלו לא התמודד עִמם בכל 189 שנות קיומו העצמאי. מה יהיה ברגע שברזילאי לבבי יעמוד במבחן הישרדות קשה באמת ויגלה שהחיים אינם רק כדורגל וקרנבל?