במשך השבוע האחרון הלב שלי לא הפסיק לפעום חזק ואני ידעתי בדיוק למה - צילמי העירום של ספנסר טוניק בים המלח ביום שבת. עד לרגע האמת ניסיתי להבין - למה מיצב אמנותי של 1000 אנשים עירומים כל כך מלחיץ אותי? אפשר לגזור מהמשפט הקודם כמה וכמה סיבות מוצדקות, אבל כנראה שזה השילוב. חוויה חד פעמית (ואולי לא?), כמות גדולה של אנשים, עירום פרונטלי מלא ואחד מהאמנים הידועים ומהמדוברים ביותר בעולם. מספר האנשים המצומצם ששיתפתי בהחלטה ללכת חיזק אותי לגמרי. ההתנגדות הגדולה באה דווקא מכיוון ההורים. ההורים שלי, שתמיד מקבלים את השונה במתינות ואת השריטות של הבת שלהם גם, התנגדו בתוקף שאני אעמוד עירומה עם אנשים אחרים. ועוד יש לי את החוצפה להוסיף חטא על פשע ולתת לסוטה הזה לצלם אותי? "גם את מהמשוגעים האלה שהולכים למסיבות עירום?" הייתה השאלה החמה ביותר של אבא שלי בשבוע האחרון, כתוספת קבלתי גם את "תפסיקי עם השטויות שלך, טוב?". לשמחתי, אחרי כמה ימים הם הבינו שזה פשוט לא יעבוד והחלו לשתף איתי פעולה עד הסוף. זה התחיל בשליחת לינקים ועידכונים שוטפים על המיצב ונגמר בשיחת טלפון מעודדת שחולקת את תחושת הגאווה שלהם שאני הולכת אחרי האמת הפנימית שלי. אבל גם תמיכה של הורים לא תמיד עובדת - ברגע שהגעתי לתחנת האיסוף קפאתי. כל כך הרבה אנשים שאי-אפשר למצוא בינהם חוט אחד מקשר. ראיתי תמונות של טוניק בעבר וקראתי הרבה על הפרויקט, אבל רק לראות את כל המתנדבים באמת גרם לי להבין שאין שום דבר מקשר שיכול לגרום לכל האנשים להשתתף במיצג הזה. הלכתי לשבת בשקט בפינה, לא רציתי לפגוש מישהו שאני מכירה. למרות שזה יהיה ממש כיף ובטוח ישבור את הקרח, בעוד כמה שעות כשנצטרך להוריד את הבגדים - לא בטוח שאני אוכל להתמודד עם כל זה. הגענו לאתר הצילום בשעה 4:30 בבוקר. שעה רגילה לסופ"ש בו אני הולכת לישון אחרי ליל פורענות ולא קמה עד הצהריים. בניגוד לעייפות ולעיניים הטרוטות שלי, הרוב המוחלט של האנשים היה עם אנרגיות מטורפות. כמו קייטנה לגילאי 18-77 - אנשים צחקו, רעשו, אכלו וקשקשו. בסביבות 05:00 עלה ספנסר טוניק על הסולם והתחיל קצת קשקושים משל עצמו. בדיוק כמו שאר חברי הקייטנה, גם טוניק קם הבוקר על הצד הקומי שלו ושלף בדיחות אמריקניות מהמותן. אנחנו, בתזמון של קהל מתודרך, צחקנו בדיוק במקומות הנכונים. "הדבר הכי חשוב הוא להיות ערום לגמרי" אמר טוניק, "אסור להיות עם שרשראות וצמידים, אם יש לכם משקפיים בזמן הצילום יש להוריד אותם ולהסתיר אותם ביד". כשהוא סיים, העוזרים התחילו לכוון את המצלמות וביקשו מאיתנו בנימוס להתפשט. זה היה רגע האמת. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה והורדתי את התחתונים. נקודה אחת ורודה ברגע ראשון של עירום משותף של 1000 אנשים, זאת לגמרי חוויה חוץ גופית. בתוך כל ים המלח הענק הבנתי שאני לא יותר מעוד נקודה אחת ורודה, ואז משהו השתחרר וההרגשה הייתה טבעית ונכונה. היום נחלק לחמישה צילומים. הראשון היה צילום של כל המשתתפים עומדים במים, השני בו כל המשתתפים צפים על הגב ושלישי כאשר כל המשתתפים עומדים על קו הרכס, כדי להדגיש את הנסיגה של ים המלח המתייבש. שני צילומים נוספים כללו רק גברים מסתכלים במבט נוגה לכיוון הזריחה וצילום נוסף שכלל מספר מצומצם של נשים מרוחות בבוץ. למרות כמות האנשים והמגוון שלהם, כולם היו מאוד ממושמעים. כולם באו לתת עבודה ולגרום לחוויה להיות כמה שיותר מעניינת ומהנה. מי שהצליח להרוס את השקט הסטרלי היה מטוס אחד ועוד ארבעה מצנחי רחיפה ממונעים שנכנסו לשטח ללא אישור כדי לצלם את המיצג. בכדי להמחיש בדיוק מה כולנו חושבים עליהם, ללא בימוי הרמנו 1000 אנשים אצבע משולשת לכיוון השמיים. אולי לא היה לזה בזה פן אמנותי נשגב אבל בגזרת הגיבוש זה עשה את העבודה. ואז - ברגע אחד זה נגמר. אמרו לנו תודה אמריקנית מנומסת וביקשו מאיתנו להתלבש חזרה ולעלות על האוטובוסים. מוזר לראות את כל האנשים אלה פתאום עם בגדים. אנשים ביקשו להישאר, למרות העייפות אף אחד לא ממש רצה ללכת. רצינו לשחק עוד קצת באדם וחוה, ליהנות מעוד כמה רגעים של כאבים ברגליים מהאבנים החשופות, עוד כמה שניות של שיזוף לחלקים נסתרים, עוד קצת מהתחושה המשחררת של חוסר בושה מוחלט במה שבירך אותנו אלוהים. בסופו של דבר, לכל החוויה הזו הייתה משמעות אחת - ליהנות. ביום יום אנחנו כל כך עסוקים בלשפוט איך אנחנו נראים, לדאוג ששום שערה לא תזוז מהמקום, שהבגד ישב בול ולמה משנה מה - על העקבים אנחנו לא מוותרות. כאשר זה נוגע לאחרים אנחנו בכלל שיפוטים - לעמוד 100 מטר ליד בן אדם שלובש קרוקס בתל אביב? מביך. היום זו הפעם הראשונה שהרגשתי חופשיה לחלוטין. כל קמט וצלקת נראו לי יפים ומיוחדים. היום זה היום שבו הפסקתי לחשוב איך להכניס את הבטן והתחלתי לחשוב איזה כיף זה פשוט לצוף בים המלח.