בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, בעיצומה של "המלחמה הקרה", נודע בקרב קהילות המודיעין המערביות, מקום של כבוד לכתב הדיפלומטי הבכיר של סוכנות הידיעות הבינ"ל UPI בלונדון, קרול תאלר ( KAROL THALER).
דיווחי הכתב נחשבו כה קריטיים עד כדי הצורך למסד נהלי הפצה מיוחדים לכל מילה בחתימתו הנפלטת ממכשיר הטלפרינטר. קרול תאלר נחשב למה שנהוג לכנות "פי הסוס", בכל הקשור למידע שמקורו בקרמלין במוסקבה, ובתור שכזה, לדברי הפרשנות שלו נודעו השפעות כמו "הרות-גורל" בהקשר למגמות הבינמעצמתיות בתקופה כה מתוחה בתולדות היחסים הבינ"ל.
קרול תאלר הועדף על פני כל מידע מודיעיני אחר ממקורות רגישים, זאת גם בבחינת הודאה במציאות העגומה לפיה ברית נאט"ו נעדרת למעשה נגישות אמינה לצמרת הסובייטית. אשר על כן, ביצר עצמו תאלר כערוץ "דלף" רם דרג, אשר נוצל גם ככלי הונאה מרכזי למדי של המודיעין הרוסי כלפי המערב.
תאלר הלך לעולמו בראשית שנות ה-80, כאשר מגמות ה"דטנט" הבינגושיות היו בעיצומן, וה"מלחמה הקרה" נמוגה והלכה. נראה כי תאלר ה"אגדי" הוא מושא לחיקוי מצידו של הפרשן הדיפלומטי של העיתון "ניו-יורק טיימס", אשר מתיימר להטיף מוסר לכל העולם ובפרט לממשלת ישראל. בשם "חוש הצדק" המפותח שלו הוא חובט בכל הזדמנות בראש הממשלה נתניהו, אינו בוחל בניסוחים בוטים המתאפיינים בגישה מוטה וחד-צדדית, שכפי הנראה אין הוא מסווה אותה.
פרידמן ניסה לבסס מעמד של "מורה דרך" בזירה הבינ"ל, ובספרים שפרסם התיימר לשרטט תמונה אופטימית של עולם משתנה, כאשר הכלכלה וההיי-טק הם מנוע הצמיחה המרכזי, מ"הודו ועד כוש". פרידמן התעלה על עצמו בהערכה מפליגה על המשמעויות הרות הגורל של "האביב הערבי" כאשר מצא בכך צידוק נוסף לעלוב בישראל, נוכח תהליכי הדמוקרטיזציה המפליגים העוברים על מדינות ערב, בשעה שישראל תמשיך להיות "עצם בגרונו של העולם", במסווה של הדמוקרטיה היחידה במזה"ת.
טועה מי שחושב שתומס פרידמן ימהר לערוך "חשבון נפש" נוכח התנפצות תחזיותיו הנאיביות אל סלע הרדיקליזם המוסלמי, שנראה כמימד המשתלט על מדינות ערב, כפועל יוצא של התהליכים המהפכניים של העת האחרונה. עצימת העין באשר לקריסת הדימוי של "האביב הערבי", עובדה שלא ניתן עוד להתכחש לגביה, מייצרת את הרושם כי פרידמן מכין את הקרקע למזימה נוספת לייחס לישראל את האשם בכשלון המהפיכות ה"דמוקרטיות" בעולם הערבי.
נהיר כי מאמריו של תומס פרידמן "חושפים" את צפונות ליבו של הנשיא האמריקני
ברק אובמה. את אשר אין אובמה מעז לאמר במו פיו, הוא "משתיל" במאמריו של פרידמן, ובכך, רוחץ כביכול "בנקיון כפיו". כאשר פרידמן מצליף בשבט לשונו בישראל, זוהי למעשה נזיפה פומבית עקיפה במצוותו של אובמה; בבואו להאדיר את דמותם של
מחמוד עבאס וסלאם פיאד, המדובר במסר חד-משמעי משולחנו של הנשיא האמריקני.
נראה איפוא כי תומס פרידמן הוא סוג של "עט להשכיר" בשירותו של אובמה , כאמצעי של "איגוף אנכי" , שנועד להסוות הטייה מובהקת של מדיניות החוץ האמריקנית לפן העויין לישראל . פרידמן "גוזר קופון" בלתי מבוטל מעצם הקרבה ההדוקה שהוא משיג ל"חדר הסגלגל" בבית הלבן . משתמע מכך כי המחוייבות האמריקנית להטיל וטו במועצת הביטחון של האו"ם על הצעת החלטה לכינון מדינה פלשתינית היא מהלך שיינקט "כמי שכפאו שד".
העובדה שגורמים שונים בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית נאחזים בדברי התוכחה של תומס פרידמן כסוג של "אורקל מדלפי", מדברת בעבור עצמה , שהרי הם עצמם מספקים לפרידמן "תחמושת" נוספת, על סף חציית הקו של "המותר והאסור" בדיפלומטיה הציבורית.
