אם הייתי חבר בעבודה הייתי מצביע בעד פרץ

נראה לי מוזר, שבימים האחרונים ברשת ב' בתוכנית "הכל דיבורים" מתייצב העורך ירון דקל ואיתו הכתב הפרלמנטרי יואב קרקובסקי ב"שיא האובייקטיביות" לימין המועמדת שלי יחימוביץ'. הצמד הזה חוזר ושונה מנטרה שחוקה, שנועדה לנגח אך ורק את עמיר פרץ. לדבריהם, לא ניתן למצוא עוד דוגמה אחת בהיסטוריה, בה מי שנכשל כישלון מחפיר במערכה צבאית יחזור כעבור תקופה כה קצרה, ויקבל שנית את אמון הציבור לתפקיד ציבורי ובמיוחד שמדובר בתפקיד של ראש מפלגה או ראש ממשלה. המנטרה הזו חוזרת בצבעוניות ובצחקוקי לעג לכתובתו של עמיר פרץ, שאין ולא היה מקרה כזה. לפנינו שני פומפוזיים המעניקים לעצמם קרדיט של בעלות על הקביעה הנחרצת, שאין ולא הייתה דוגמה כזו בהיסטוריה. אז מי אני שאחלוק על דעתם. גם אם אומר שעמיר פרץ היה שר ביטחון ראוי ועשה מעל ומעבר בתוך מיטת סדום אליה הוא נקלע, אני לא אשכנע טונות ביטחון עצמי של ידע שמפגינים השניים בשידור ברשת ב'. בהמשך לפקס ששלחתי לתוכנית של ירון דקל, אבקש להרחיב כאן במעט את היריעה ולעמת את הזוג השחצני עם עוד דוגמה אחת לפחות בהיסטוריה. אני כבר שומע את צחקוקי הלגלוג של יואב קרקובסקי, אבל אני מבקש להזכיר לו שבשנת 1905 היה תת שר החוץ הממונה על המושבות בשם וינסטון צ'רציל. אחרי תקופה קצרה בתפקיד של שר הפנים הוא מונה ל-First Lord of the Admiralty - השר הממונה על צי המלחמה. צ'רציל היה היוזם של המתקפה בגליפולי, שמאפריל 1915 עד ינואר 1916 הותירה בשדה הקרב 131.000 חללים משני הצדדים ומאות אלפי פצועים. הגם שלימינה של בריטניה עמדו צרפת, אוסטרליה ניו-זילנד ועוד שורה של צבאות. בתשעה בינואר 1916 נסוגה בריטניה מגליפולי, כשעל אדמת טורקיה אלפי חללים בריטיים שלא הובאו לקבורה. (אגב בקרבות האלו פועל סרן טורקי צעיר בשם מוסטפא כמאל, שלימים נודע בשם אתא תורכ.) אז צמד חמד, דקל את קרקובסקי, שכבר נמאס לשמוע את גרסתכם, "עוד לא הייתה דוגמה בהיסטוריה, שאדם יחזור לכהן בתפקיד ציבורי אחרי מכה קשה בשדה הקרב". לידיעתכם, צמד חמד, ביולי 1917, שנה וחצי אחרי הכישלון בגליפולי, צ'רציל חוזר לתפקיד ציבורי ומכהן בתפקיד שר החימוש, ובראשית 1919 הוא כבר מונה לתפקיד יותר בכיר - שר המלחמה. ברשותכם, קרקובסקי את דקל, כאן אני עוצר ואינני ממשיך לספר מה הוא עוד עשה כשהוא נבחר לתפקיד ראש ממשלה. אינני מזכיר לכם מה הוא עשה בתקופת מלחמת העולם השנייה. מצער שאחרי הניצחון הגדול בשדה הקרב שר ההיסטוריה מהתל בו והוא מפסיד בבחירות למפלגת הלייבור. ואנחנו זוכרים לדראון את הצמד אטלי כראש ממשלת בריטניה ובווין כשר החוץ, במיוחד בהתנכלותם לעם היהודי בסגירת שערי ארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה וגירוש מאות אלפי מעפילים, ניצולי שואה, מחופי ארץ ישראל. אני מצר על התלהמות קרקובסקי את דקל ש"באובייקטיביות היסטורית מובהקת" מצאו שעמיר פרץ זו הדוגמה הראשונה בהיסטוריה, שאדם אחרי כישלון צבאי מרשה לעצמו לקבל משרת אמון מהציבור. גם אם הצמד הזה מגחך, שאני מביא את צ'רציל כדוגמה, חשוב שידייקו בדבריהם. מוטב יעשו אם יפסיקו להשתלח במועמד בעיצומו של מסע בחירות, כשהם עוטפים את האמירות בנפיחות של חשיבות עצמית ובקביעות היסטוריות שאינן מדויקות. אני בז למניעי הצמד חמד, העוטף את טיעוניו בנופת של רהב ובשחצנות בלתי נסלחת. אינני חבר במפלגת העבודה. כואב לי מסע שיסוי אגבי וכביכול אינטלקטואלי נגד מועמד ראוי להוביל תנועה חברתית.