לסמן פס הפרדה רחב בין העבר לעתיד

אני משדרג את המאמר שאך אתמול יצא לאור. הכל לכבודה של שלי יחימוביץ' הזוכה בצדק מוחלט בתפקיד יו"ר מפלגת "העבודה", וכדי להטיח בה את האמת שלי הניזונה מהניסיון העצום בחיים הארצישראלים. שלי יחימוביץ 'ניצבת מולנו עדיין עם מפלגה שהמאיסה עצמה עלינו בגדול. אישית היא חותרת למדינת רווחה, צדק חברתי ושיוויון הזדמנויות – כאשר מאחוריה תככן פוליטי מאוס בלשון המעטה בשם עמיר פרץ. זה לא הולך יחד. חדש + מאוס = התרסקות. זו ההתרסקות השיגרתית העתידית של כולנו. את המסקנה של אתמול (בסוף המאמר) אני מסמן עם קו חזק יותר – דווקא היום. מי שחשב ולו לרגע שמחאת קיץ 2011 החובקת את כלל האוכלוסיה בישראל מתמזגת "באופן טבעי" עם שלי יחימוביץ' – עושה לעצמו ולנו עוול נוראי שנשלם עליו בדיוק כמו משכנתה שאינה ברת פרעון. חייבים בפעם הראשונה בישראל להתעלות מהאופטימיות הילדותית לרמת מחשבה בונה על יסודות מוצקים - ולצאת לדרך חדשה שתאיץ את המומנטום שהחל במחאה הציבורית הגדולה. הקונגרס החברתי הראשון שיתקיים ביום שישי (23.09.11) ביפו, מזמין את כולנו, מוחים ותומכי מחאה – לכנס עממי גורף. רק מה? המארגנים יודעים לסנן למטרותיהם את הדוברים. עובדה: לא נמצא מקום לנאום בן שתי דקות לעבדכם הנאמן. אינני דפני ליף שהטלוויזיה חיבקה אותה מתוך ביתה לעבר שדרות רוטשילד שם הקימה אוהל מחאה. בעברי יצאתי "רק" עשרות פעמים למחאות ציבוריות עם מיטב האיכפתניקים בישראל – ומה לעשות שהתקשורת לא נגעה בנו אפילו לא עם מקל. צבר לוחם חברתי יליד 1947. כבר בתיכון כופפתי הנהלה. בצה"ל כופפתי מפקדים. במלחמת יום כיפור הזזתי אלוף מפקודתו לטובת הצלת חיי גדוד. ובחיים האזרחיים לחמתי בכל דבר שזז נגד האזרח התמים והחלש - משביתת הרעב עם קומץ משוגעים לפני עשרות שנים מול הכנסת ל"שינוי שיטת הממשל", ועד "המלחמה על הבית" למימוש זכויות קרקע וזכות להפגין בעיר נתניה, מלחמה שניצחתי בה למרות ששיסעו בי פקחים ושוטרים – ואחרי הנצחון אפילו תבעתי אותם. במחאה הנוכחית הפסדנו בגדול, למרות מריחת המנטרה: "יש שיח ציבורי". השיח הציבורי הזה לא יוריד את מחירי הדירות למכירה מ-1,200,000 ש"ח למחיר האמיתי הקודם של 700,000 שקלים. השיח הציבורי לא ישכנע בעלי דירות לוותר על אלפי שקלים שכירות, למרות "ההבנה" שזהו שוד לאור היום. השיח הזה הביא ראש ממשלה רועד מפחד בימיה הראשונים של המחאה, לראש ממשלה זחוח ובטוח יותר מכל זמן אחר ביציבות שלטונו הלא אהוד על רוב הציבור בישראל. יותר מכל הצליחה הנהגת המחאה הנוכחית להביא לקיטוב ושנאה בעם – כאשר הימין ניתק מגע באופן גורף מהשמאל שכאילו לקח לו את הכבוד האחרון. העם שיצא בתמימותו כאילו כאחד לשינוי חברתי אמיתי, התכנס בחזרה בעצמו והתחיל מבקש חרם פה וחרם שם. התקשורת התגלתה כגורם בלתי מאוזן והביאה על עצמה תוספת ניכור. מכל זה יצאנו קרחים ועם עוד וועדה ממשלתית. מאחר שמילים טובות לפובליציסטים והמקלדת ל"יועצים", השאלה נותרה: "מה אתה מציע"? - מאחר ששום מחאה ציבורית איננה מסוגלת לשנות את פני החברה בקונסטילציה הפוליטית המקובעת שלנו מלבד שינויים קוסמטיים שלעולם לא יביאו לתוצאות הרצויות באמת – דרוש עם שיודע גם לכלכל מעשיו באופן בטוח גם אם בביתו הוא לא הכי מומחה בכך – ויעידו המינוסים בחשבונות הבנק של רבים בציבוריות הישראלית: שני שקלים פחות לקוטג' ומינוס 20,000 שקלים בבנק כי חייבים לנסוע השנה לטורקייה ו/או לקנות נעליים חדשות לחג (גם אם מתפוצץ הארון מנעליים). רק מפלגה עממית היא הדרך היחידה לשחק במגרש שלהם. רק במקום בו ניתן יהיה לגרש את המושחתים מהבית שלנו שהפך לשלהם, ושהם הצליחו להתברג בו ולהביא מדלייה אולימפית בדירוג העולמי. בעניין זה אסור להתמסמס כי עם חלוף הזמן עלול הכל ליפול כפרי בשל בידי יאיר לפיד שיקטוף את הפירות – ואז אנשיו שאיננו מכירים כבר יסתירו מאיתנו את נוף המחאה האמיתי.

אופרטיבית – המהלך להקמתה של מפלגה עממית חדשה פשוט להדהים:

• כולם מתפקדים. ימין ושמאל. דתיים וחילונים. ערבים ויהודים. עשירים ועניים.

• כל מתפקד רשאי להציע מועמדותו לבחירה.

• בחירות כלליות בין חברי המפלגה החדשה – והנה לכם רשימת מועמדים אוטנטית לכנסת.

אם לא נתארגן כולנו כעת, כל האיכפתניקים לשינוי נכון ואמיתי – נשאיר את התקווה בידיים שהן אלו שתחלטנה מי יהיו הפרטנרים המחלקים את העוגה תרתי משמע (בכנסת ובהחלטות האופרטיביות)