רעיון החוזה הינו עתיק ימים. ארכיאולוגים גילו שחוזים נערכו במזרח התיכון לפחות לפני ארבעת אלפים שנה. בימינו אנו, מבנה החוזה הינו סטנדרטי ומבוסס על מספר עקרונות בסיסיים. לעומת חוזים בין בני אדם, ישנו "חוזה" מסוג אחר לגמרי, לא בין אדם לחברו אלא בין אדם למקום. לחוזה ייחודי מסוג זה זכה רק עם אחד - עם ישראל. מכיוון שזה חוזה עם מאפיינים ייחודיים, אפילו המילה "חוזה" אינה רלוונטית אליו, והתורה מכנה אותו כ"ברית". עם ישראל זכה לשתי בריתות - אחת בחורב עם מתנת התורה, ושניה בערבות מואב עם מתנת ארץ הקודש.
הבה נתבונן במאפיינים השונים בין חוזה לברית כדי שנעריך ביתר שאת את הקשר המיוחד שלנו עם אבינו שבשמים. כפי שציינתי, חוזה נערך בין איש לחברו. ברית בדרך כלל נערכת בין הקב"ה לבני אנוש, כדוגמת הברית בין הקב"ה לנח ובניו, הברית בין הקב"ה לאברהם אבינו ובניו בברית בין הבתרים, והברית בין הקב"ה לעם ישראל בחורב בפעם הראשונה, ובערבות מואב בפעם השניה. אף עם לא זכה לברית עם הקב"ה אחרי הברית בין הקב"ה לבנו בכורו ישראל.
לעניות דעתי, במקומות בתנ"ך שבהם המילה "ברית" מופיעה בהקשר להסכם בין בני אדם יש רמז של ביקורת. לדוגמה, על הברית שנכרתה בין אברהם אבינו ואבימלך, מביע הרשב"ם ביקורת חריפה ביותר, כי אסור היה לאברהם לכרות ברית עם נוכרי על חלקי מולדת עתידיים לעם ישראל. הרשב"ם מגיע למסקנה שעקדת יצחק באה כעונש על אותה ברית לא ראויה. אפשר לטעון שאפילו הברית של דוד המלך עם עם ישראל בעת המלכתו לא הייתה ראויה, כי אל לו למלך בשר ודם לעשות כמלך עליון שכרת ברית עם עמו ישראל.
חוזה בין אדם לחברו יכול להיטיב עם צד אחד כאשר הוא משקף את יתרונו של הצד החזק ואת חולשתו של הצד השני, או כאשר הוא מנוסח בצורה לא מקצועית. הבריתות בין הקב"ה והאנושות ובינו ועם ישראל חייבות להיות טובות א-פריורי ולהיטיב עם שני הצדדים, כי מי שערך אותן הינו הקב"ה שכולו טוב.
בדרך כלל חוזה קובע תקופה מסוימת להשלמת כל תנאיו. ברית בין הקב"ה הנצחי לעם ישראל שהוא קבע את נצחיותו הינה גם לנצח, ולכן אמר הקב"ה בפרשתנו 'נצבים': "ולא אִתכֶם לְבַדְכֶם אנֹכי כֹרֵת את-הברית הזאת ואת-הָאָלָה הזאת: כי את-אשר יֶשְנוֹ פֹה עִמָנו עֹמֵד היום לפני ה' אלֹקינו ואת אשר איננו פֹה עִמָנו היום." (דברים כט, יג-יד). יציאתנו ממצרים על-ידי הקב"ה בניסים גלויים שבלעדיהם היינו נשארים שם לעולם הפכה אותנו וצאצאנו לעבדים של ה' עד עולם, ועל כן "נחתמה" הברית בחורב.
חוזה בין אדם לחברו אפשר להפר, ואי-אפשר לאלץ את הצד המפר לקיימו בניגוד לרצונו. כל שאפשר לעשות הוא לאלץ אותו לשלם קנס על-פי החוזה, אם קיים סעיף בנידון, או לפנות לבית דין שיקבע את גודל הנזק שהפרת החוזה גרמה לצד הנפגע. גם "ברית" אפשר להפר, ברם העונש לעולם לא יוגבל לתשלום כספי, ואין אפשרות לפנות לבית דין של מטה או של מעלה כדי לתקן נזק שנגרם בהפרתה. הקנס האלֹקי בא בקללות שהקב"ה קבע בפרשות 'בחֻקותי' ו'כי תבוא'. יש רק להתבונן בהיסטוריה של חורבן בית ראשון ושני כדי להיבהל מהדיוק שבו התגשמו כל הקללות הללו.
חוזה תמיד נעשה מרצון ובהסכמת שני הצדדים. כאשר צד אחד חותם בכפיה והדבר הוכח, החוזה בטל. הבריתות שעם ישראל "חתם" עליהם עם הקב"ה, כפי שציינתי, באו בהסכמה, ברם, אפילו אם עם ישראל היה מנסה להתחמק מקיומן כפי שהוא ניסה בימיו של יחזקאל, הדבר הינו בלתי אפשרי. וכן אמר יחזקאל לזקני ישראל בימיו שניסו לפרוק את עול הברית: "והָעֹלָה על רוּחֲכֶם הָיוֹ לא תהיה אשר אַתֶם אֹמרים נִהְיֶה כַגוֹיִם כמשפחות הָאֲרָצוֹת שָרֵת עץ ואבן: חי-אני נְאֻם ה' אלֹקים אם-לא ביָד חֲזָקָה ובזרוע נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְפוּכָה אֶמלוך עֲלֵיכֶם". (יחזקאל כ' לב-לג)
חוזה הוגן גורם לכך ששני הצדדים ישיגו את מטרותיהם, והוא מיטיב עם שניהם. מאידך, בברית, מטבע הדברים, מכיוון שלהקב"ה אין שום צרכים ואין לו כל מחסור, הבריתות עם עם-ישראל מטבען מכוונות לטובתו הנצחית של עם ישראל. כל מעשיו של הקב"ה וכל כוונתו מבריאת העולם ועד היום היו ויהיו לטובת בניו של אבותינו שאותם הוא אהב ובזכותם הוא פעל למעננו במשך כל הדורות.
העיקרון הגדול שעליו מבוסס כל חוזה הוא צדק בין הצדדים. לכן, כאשר צד אחד מפר את החוזה, הצד הנפגע יכול לפנות לבוררות (אם היה סעיף רלוונטי לפתרון מסוג זה בחוזה) או לבית המשפט - הכל כדי להשיג צדק. ואם הצדק אינו כולו עמו, הפתרון אמור להביא להשגת פשרה. בברית עם הקב"ה העיקרון המנחה את הקשר הינו חסד. כפי שהאדם חוטא, מחטיא, פושע ועושה את הרע בעניו, להקב"ה יש דרך בה אדם יכול, לא רק לתקן את מעשיו בעתיד אלא גם למחוק את העברות שעשה בעבר על-ידי תשובה. זוהי התרופה הנפלאה למכת החטאים שבחסדו הגדול נתן לנו אבינו שבשמים.
השוני השמיני והטכני, כביכול, בין חוזה לברית הינו שבעולם המודרני החוק קובע שנושאים מסוימים, כגון קניה ומכירה של נדל"ן, חייבים להיכתב, כך שללא הבעת ההסכם בכתב החוק אינו מאפשר את אכיפתו. ברם, הבריתות שכרת הקב"ה היו שונות. הברית עם נח הייתה בע"פ, אבל מצד שני היא לוותה באות נצחית מה' - הקשת שבשמים שתבוא אחרי מטר גשם, כזכר למבול, שמזכיר לנו ולו את החלטתו של הקב"ה לא להשמיד שוב את העולם כולו. גם בריתו של הקב"ה עם אברהם אבינו לוותה ונחתמה על-ידי סימנים בעלי משמעות עמוקה שנכרתו לנצח.
בברית של עם ישראל, שורש הברית והגזע לכל המצוות נכתבו על-ידי הקב"ה עצמו ב"עשרת הדברות". את יתר התורה שבכתב כתב משה רבינו משך ארבעים שנה במדבר ע"פ דבר ה'. חז"ל אמרו שאת התורה בכתב קיבל עם ישראל ב"נעשה ונשמע", ברם את התורה שבעל פה שמהווה את "השרירים" העוטפים את "שלד" התורה, שיחדיו מהווים את "גוף" התורה כולה - העם סירב לאמץ. ולכן, נאלץ הקב"ה לכפות עליהם את התורה שבעל פה "הר כגיגית". ומדוע חפץ הקב"ה להותיר את החלק המרכזי שבהלכה זה שנותן לה את חיותה וגמישותה - בעל פה?.
התשובה: הקב"ה רצה בכך לאלץ את בנין ללמוד תורה ולשננה יומם ולילה. ומצד שני כאשר חלקה המעשי יהיה בעל פה, העם יאלץ, בע"ה, לבוא לחכמיו כדי לקבל את הכרעתם בנושאים שבמחלוקת. רק כאשר העם נקלע בימי רומי לסכנה של הכחדת התורה כולה - זו שבכתב וזו של בעל פה, בגלל איסור לימוד התורה, נאלץ רבי (רבי יהודה הנשיא) להעביר את התורה שבעל פה לכתב. ברם, הוא הבין שבכך הוא ביטל את כוונתו של הקב"ה, שהתורה שבעל פה תהווה את המקור לקסמה, חיותה וחיוניותה של ההלכה.
ולבסוף, הבה נעשה השוואה גימטרית בין המילים שבנידון: "חוזה" בגימטרייה שווה ל-26, בדיוק כפי שם ה'!, הרמז מכך ברור: "חוזה" בין אדם לחברו, שנערך בצורה הוגנת, זוכה לכך שה' ישרה בתוכו, מכיוון ש"האלקים נמצא בפרטים". המילה "ברית" גם לה יש משמעות גימרטרית מדהימה - שוויה תרי"ב, קרי, אחד פחות מתרי"ג המצוות שקיבלנו בברית עם הקב"ה. ומדוע רק תרי"ב ולא תרי"ג?, הרי ראינו את הקולות ובכך ידענו שם בהר סיני שהקב"ה דיבר עמנו. לכן במצווה להאמין בו לא היה צורך כלל, ברם, כן היה צורך לקבל את יתר תרי"ב המצוות - את ה"ברית".
אלו המאפיינים האלוקיים של הבריתות של עם ישראל עם הקב"ה שמבדילם מחוזים בין בני אדם. יהי רצון שנקבל את ה"חוזה" האלוקי שלנו עם הקב"ה כל יום ויום מחדש מתוך יראה ואהבה ככלתו של הקב"ה בנישואים נצחיים ללא אפשרות של "גט".
