די להטחת הראש בקיר

מי שמתמוגג מנאומו האוהד של אובמה בעצרת האו"ם שכח כנראה את הכלל לפיו אין ארוחות חינם. מחיר הארוחה יתבטא כנראה הן בהבטחה ישראלית להימנע מכל תגובה על ההתגרות של אבו-מאזן והן בהתחייבות חוזרת לרעיון העוועים של מדינה פלשתינית, שהיא היפוכו המוחלט של שלום. הנחת היסוד של "תהליך השלום" ב-18 השנים האחרונות היא ששלום בארץ ישראל המערבית כרוך בהקמת מדינה פלשתינית נוספת, הפעם בליבה של ארץ ישראל. זה התרגום של הסיסמא חסרת-הבסיס "שטחים תמורת שלום". מאז ספטמבר 1993 נשטף מוחנו כאילו לא ייתכן שלום בלי להקים מדינה פלשתינית כזו, נוסף על זו שממזרח לירדן. אנו מטיחים שוב ושוב את ראשנו בקיר, ומנהיגי "הימין" הולכים בזה אחר זה בדרך כל אוסלואיד ומדקלמים את שקרי אוסלו. "תהליך השלום" שהחל רשמית בספטמבר 1993 (ובמחתרת, בניגוד לחוק ולכללי הממשל התקין, עוד לפני כן) שווק על-ידי יצחק רבין כניסוי שניתן להפסיקו בכל עת. אבל, הניסוי בחייהם של מיליוני בני-אדם, יהודים וערבים, נעשה שלא על-פי אמות המידה המוגדרות באמנת הלסינקי אפילו לגבי ניסוי באדם אחד. כך, למשל, לא הייתה בו הערכה זהירה של הסיכונים הגלומים בו והניתנים לחיזוי, בהשוואה לתועלת הצפויה לאנשים נשואי המחקר או לאחרים. כך, למשל, לא כובדה זכותם של הנחקרים להסתלק בכל עת מהסכמתם להשתתף במחקר. כך, למשל, לא הופסק הניסוי כאשר הסתבר לעין כל שהוא מתפתח בכיוונים שלא נחזו מראש - למרות שרבים וטובים התריעו מראש על הצפוי - וכי הסיכונים הכרוכים בו גוברים על הסיכויים. חוקר הגון היה מפסיק את מחקרו כאשר היה רואה שהנחות היסוד שלו אינן עומדות במבחן המציאות. אבל באוסלו, שלא כמו בהלסינקי, הניסוי המסוכן נמשך ונמשך, תוך התעלמות מן ההיגיון ומן המוסר, ובלי שנבחנה מחדש הנחת היסוד. המהמרים הכפייתיים המשיכו במעלליהם. במדינה מתוקנת הם היו מסתגרים בבתיהם עד לזימונם לוועדת חקירה ממלכתית ו/או עד להעמדתם לדין. מי שרוצה שלום ומי שבוחר בחיים חייב לשאול את עצמו: האם מדינה פלשתינית היא אכן הבסיס לשלום, ושמא היא דווקא המנגנון לחיסולו ולחיסול מדינת היהודים. האויב, על מרכיביו "המתונים" ואחיהם הרעים, אומר בגלוי כי יעדיו אינם שלום אלא פלשתין השלמה, שתי גדות פלשתיניות לירדן. רק בישראל, ובעקבותיה בעולם כולו, ממשיכים להעלות מס שפתיים למולך "השלום": שתי מדינות לשני עמים. האויב - שהיה ונשאר כזה - אפילו אינו חוזר על הסיסמה החדשה של "הימין": שתי מדינות לשני עמים. הוא השתכנע על-ידי פוליטיקאים ישראלים חלולים ומתוקשרים הקוראים לכך צורך ישראלי, ומובן מאליו שאין זה מתפקידו לספק את צורכי ישראל. האויב - היהפוך כושי עורו? - אינו נענה ל"דרישה" הישראלית התורנית שגם סופה להיעלם: הכרה בישראל כמדינה יהודית. הן גם מבית יש רבים שאינם גורסים שזה ייעודה של ישראל, ולפיכך אין כל סיבה שהמחבלים "הטובים", אלה של רשות הטרור הפלשתינית, יכירו במדינת היהודים. האויב - בגיבוי העולם "הנאור" המתרפס בפני הטרור - מאיים לפרוש אם לא ייענו תכתיביו. אדרבא, תנו לו לפרוש!. מי שרוצה שלום ומי שבוחר בחיים חייב להסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ולדבר אמת: לא ייתכן שלום אם זה מבוסס על גירוש גזעני של יהודים מבתיהם בארצם; לא ייתכן שלום כאשר העיקרון שבבסיסו הוא אנטי-יהודי, אנטי-דמוקרטי, אנטי-ציוני ואנטי-מוסרי; לא ייתכן שלום אם זה איננו אזורי, אלא מוגבל בתחומי ארץ ישראל המערבית; "חזון" חלוקת ארץ ישראל המערבית היה ונשאר הונאה. למרבה הבושה, ישראל ייצאה אותו לעולם, שלא היסס לאמץ רעיון עוועים זה, שתוצאתו חידוש מלחמת אוסלו בטווח הקרוב וחיסול מדינת ישראל בטווח הרחוק יותר. במשך 18 השנים האחרונות לא מש האויב מדרישותיו הבסיסיות, שמשמעותן חיסול המדינה היהודית. ואצלנו? החזון הציוני נסוג מפני "חזון" שתי המדינות; המחבלים ה"טובים" נקראים "פרטנר" ואפילו למחבלים הרעים מספקים את כל צרכיהם; שלום הפך ל"שלום", ואפילו זה פינה את מקומו ליעדו הנוכחי של המתן ומתן - הקמת מדינה לאויב; ההדדיות נעלמה - הערבים בונים במרץ (ע"ע רוואבי) ואילו שרץ ההקפאה חל על יהודים בלבד; ההדדיות נשכחה: מדברים רק על פליטים ערביים ומשכיחים את הפליטים היהודיים; ההתיישבות מוקפאת ומנודה, והצבועים מבית ממשיכים להתנכל לה; גם על ירושלים עולה הכורת והשוחט. והתקשורת, זו שמתיימרת להיות חוקרת, שועטת כעדר אחיד ואינה מאפשרת כמעט להביע את הדעה ההפוכה: שלום ומדינה פלשתינית הם דבר והיפוכו. מי שרוצה שלום אינו יכול לרצות מדינה פלשתינית, ומי שרוצה מדינה פלשתינית אינו רוצה שלום באמת, כי מדינה כזו היא המתכון הבדוק למלחמה ולחיסול מדינת היהודים. במילון המונחים של הכתבים והשדרים התהפכו היוצרות: "הצלחה" היא הקמת מדינה לאויב, וכישלון המו"מ הוא אי-הקמתה ..... שיחות ישירות בלי תנאים מוקדמים? בדיחה עצובה. התנאי המוקדם, שאינו אלא תכתיב, הוא הקמת מדינה לאויב בתוך כבשת הרש, הרבע שנותר מארץ ישראל השלמה באמת, וישראל הרשמית אפילו אינה רואה בכך תנאי מוקדם, אלא בסיס ל"שלום". אופק מדיני? ממשלות ישראל שכחו שתפקידן ליצור אופק מדיני למדינת היהודים ולא להביא עליה ולתוכה סוסים טרויאניים מסוכנים. נתניהו אומנם נדרש להכרעות קשות, אבל לא כאלה שהשמאל הקיצוני והתקשורת מצפים ממנו. הוא נדרש לנתק את הקשר השקרי שנוצר בין שלום לבין מדינה פלשתינית ממערב לירדן. זהו מבחנו העליון: להתנתק מן המדרון המסוכן שאליו הובלה ישראל מאז ספטמבר השחור 1993.