18 שנים מלאו השבוע להסכם אוסלו האומלל, ונדמה כאילו מיותר לפרט עד כמה כל הנחות היסוד שלו התנפצו אחת לאחת בקול רעש גדול, בדם ובדמעות. גם לדברי מי שלא נסחף בחזונות המזרח התיכון החדש של שמעון פרס, וגם לדעת מי שלא ראה מעבר לדלת שלום של אחרית הימים, אוסלו היה אמור להביא לשיפור דרמטי של מצבנו הביטחוני, לעליית מדרגה במעמדנו הבינלאומי, לניצחון ה'מתונים' ברחוב הפלשתיני, ולפתרון חלק ואלגנטי של המתחים בין המגזר הערבי הישראלי ובין מדינתו, שנובעים מדאגת הערבי הישראלי לאחיו הפלשתיני הנתון תחת כיבוש. היום קשה להאמין בזה, אבל ערב החתימה באוסלו הבעיה הביטחונית העיקרית שאיתה התמודדנו, הייתה הצורך לרדוף אחרי נערים מיידי אבנים, ופה ושם להוריד דגלוני אש"ף בלתי חוקיים שפרחחים תלו בחשכת הלילה על עמודי חשמל. צה"ל שלט בעזה, ברמאללה, בשכם ובחברון. חייליו הסתובבו בקסבות ובסמטאות ללא שכפ"צים וללא קסדות, ונסעו בכלי רכב בלתי ממוגנים, חלקם אזרחיים. המִפקדות של צה"ל שכנו בתוככי הערים הערביות, נשמרות בידי שי"ן גימ"לים לא קרביים שיושבים בבוטקה של פח ועיקר תפקידם המפוהק לפתוח ולסגור את שער הבסיס, שברוב המקרים היה בסך הכול חבל. מומחים לטרור הזהירו ברדיו בקול חמור שבשטחים עלולים להימצא מאות (!) רובים ואקדחים מאולתרים שפלשתינים הצליחו להבריח מירדן. היום יש שם עשרות אלפי כלי נשק תקניים, טונות של חומרי חבלה ואלפי טילים. האינתיפאדה (הראשונה) הייתה בדעיכה, יאסר ערפאת היה דמות נלעגת ודחויה ברחבי העולם. אחרי תמיכתו ההזויה בסדאם חוסיין גם הסעודים הפסיקו לתמוך בו. הוא ואנשיו היו תקועים בתוניס, וארגונם עמד על סף פשיטת רגל. לארצות הברית הוא לא יכול היה להיכנס, שם היה תלוי ועומד נגדו צו מעצר בעוון פעילות טרור. זה היה מצבנו הביטחוני ערב אוסלו. ומה באשר למעמדנו הבינלאומי? העולם בהחלט לחץ עלינו גם אז 'לסיים את הכיבוש', לא הכיר בירושלים המאוחדת כבירתנו והתנגד להתנחלויות. אבל לך תשווה את מעמדנו הבינלאומי אז והיום. בתקופת 'הכיבוש' אף אחד לא העלה בדעתו להחרים את ישראל, או להעמיד לדין קצין ישראלי; גדולי שונאינו לא חלמו על אפשרות לארגן הפגנות שטנה אנטישמיות ברחובות לונדון ואמסטרדם; ערפאת הכריז על המדינה הפלשתינית כבר בשנת 88', אבל איש לא התייחס לזה ברצינות. בכל מדינות המערב, אלה שהיום נתניהו מתחנן לקבל בהן כמה פרוטות של התחשבות, לא הייתה אחת שתמכה רשמית בהקמת מדינה פלשתינית. כולן לחצו על ישראל לחץ מתון למצוא 'פתרון לסכסוך', אבל מאף אחת מהן הערבים לא הצליחו להוציא הסכמה לרעיון המדינה הפלשתינית. למה? כי ישראל התנגדה לזה, ומדינות המערב - כולן - כיבדו אותה והתחשבו בדעתה. קשה להאמין. את ניצחון ה'מתונים' ברחוב הפלשתיני ראינו בהשתלטות המידית של חמאס על רצועת עזה רגע אחרי גירוש היהודים משם, ובתרבות שלמה של טרור המתאבדים והערצת הרוצחים, שצמחה על קרקע אוסלו והתפשטה משם כסרטן עולמי עד מגדלי התאומים במנהטן. נו, ומה קרה בשנות אוסלו לבעיית הזהות של המגזר הערבי הישראלי? כמה שינויים קטנים. הוא הפסיק להשתמש בביטוי 'ערבי ישראלי' וקורא לעצמו פלשתיני; השיעור הקטן של המשרתים בצה"ל נעשה קטן עוד יותר, גם בין הבדווים וגם בין הדרוזים, והורים בני המגזר שבניהם נפלו בקרב חוששים לקבור אותם בטקס צבאי מפחד השכנים; עזמי בשארה ריגל לטובת חיזבאללה וברח לסוריה; והשייח' ראאד סלאח אוסף את מאמיניו אזרחי ישראל להילחם על הצלת מסגד אל-אקצה. אם מישהו היה מזהיר לפני 18 שנה מתוצאה כזאת של ההסכם, נדמה לי שגם מתנגדי אוסלו הכי מושבעים היו אומרים לו די אל תגזים.