בעוד שנתיים ימים תתקיימנה הבחירות המוניציפאליות. גם בדימונה. יהיו אלו בחירות רוויות יצרים, מן הסתם, כאשר על הבכורה יתמודדו מועמדים רבים, חלקם כבר התנסו בחוויה וסיימו אותה בעוגמת נפש. מקומם של נסים פרץ למשל, או בני ביטון, לא ייפקד, כנראה, אלא אם יפנימו עובדה פשוטה: הציבור המקומי רואה בהם נציגיו אמנם, אבל לא מפוזיציה של ראש עיר. ויהיו, כמובן, גם אחרים. חלקם שחקנים חדשים, חלקם כבר שיחקו בעבר, נטלו "טיים האוט" ועכשיו, בקונסטלציה מסוימת, הם עשויים להתמודד על הבכורה.
לדוגמה: אלברט אסף, בעבר מ"מ ראש העיר והאיש שהצעיד את החינוך בדימונה קדימה ככל שאפשר. דוגמה נוספת: משה נחום, ראש מנהלת חינוך ורווחה בעיר, שכבר בבחירות של 2003 דובר בו כמי שעתיד לאייש את רשימתו של גבי ללוש ע"ה כמספר שתיים, אם בני ביטון היה מוכן לגלות טיפת אחריות... גם שמו של מ"מ ראש העיר הנוכחי אלי בורנשטיין עשוי לצוץ לקראת הבחירות, אם וכאשר יתמלאו שני תנאים: הראשון - שר החוץ ליברמן לא יציע לו מקום ריאלי ברשימת "ישראל ביתנו"; השני - ראש העיר הנוכחי מאיר כהן יפנה את הזירה המקומית לטובת תפקיד או התמודדות במגרש הארצי. כי קשה לראות סיטואציה שבה ברונשטיין מתמודד מול חברו האישי ובין בריתו הפוליטי מאיר כהן, אלא אם קרע שלא ניתן לאיחוי יעיב על מערכת היחסים שלהם ויגרום לכל אחד מהם לנקוט צעדים פוליטיים שאין בהם כדי "לספור" איש זולת האינטרס שלהם.
ב-23 השנים האחרונות עברה דימונה מהפכה רבתי. מעיירה שכוחת אל היא הפכה לעיר ואם בישראל, השנייה בגודלה בנגב, אבל ראשונה בחשיבותה. עד למרס 1989 כיהנו בדימונה ראשים למכביר, חלקם בקושי סיימו חצי קדנציה, אחרים, שדווקא סיימו קדנציה, לא השכילו להטביע חותם בשום תחום או עשייה. רובם היו, כמקובל אז, ראשים מטעם מפלגות השלטון וככאלה הם גם היו עושי דברו של השלטון, לא של תושבי המקום. אם זה ארמונד לרדו, ז'ק אמיר (אמזלג), יצחק פרץ ואלי הללי המנוחים, ואם זה ג'קי סבג או ישראל נבון יבדל"א, להבדיל.
11 שנים חלפו מאז הפכה דימונה ממועצה מקומית (1958) ועד שהוכרזה כעיר ואם בישראל (1969). בתקופה זו כיהנו, כאמור, יותר מדי ראשים מעט מידי זמן. גבי ללוש ע"ה, לעומתם כל קודמיו, כיהן 15 שנים רצופות ואלמלא כמה טעויות פוליטיות טקטיות, הוא היה נבחר לפחות לעוד קדנציה. אבל ללוש ז"ל, לא אופייני לו, טעה הרבה מעבר למכסה "המותרת", כנראה בשל החלטות בלתי רצוניות. למשל, כשנה וחצי לפני הבחירות, במהלך השתלמות בבית מלון באילת, הפיץ ללוש בקרב עובדי העירייה כי אין בכוונתו להתמודד עוד על ראשות העיר, מה שגרם לאנשיו, אפילו הקרובים ביותר, לחפש להם אכסניה פוליטית חלופית. רובם אגב עברו אז לנסים פרץ, אולם מאוחר יותר חצו את הקווים לטובת מאיר כהן.
טעות שנייה של ללוש: היה זה כשהסכים להתפייס עם בני ביטון ולהעניק לו את מספר שתיים ברשימה, בעוד שתלונותיו של ביטון ביחא"ה נגד אנשיו של ללוש עדיין הדירו שינה מעיני ללוש ואנשיו. תזכורת: רק שלושה חודשים לפני הבחירות המליצה יחא"ה לפרקליטות לסגור את התיק נגד ללוש ואנשיו. טעות שלישית: ללוש לא התעקש מספיק להזיז את בני ביטון מהמקום השני ל... רביעי. לא, זו אינה טעות. כי לללוש הייתה יותר מאלטרנטיבה אחת. למשל, לשבץ את משה נחום כמספר שתיים, ובמידה והסקרים יראו כי ללוש לא ממריא, אזי הוא יפנה את מקומו לטובת נחום ואף יעמוד בראש המטה למענו. אלטרנטיבה זו טורפדה מהר מאוד הן ע"י מקורביו של ללוש והן ע"י בני ביטון שהתעקש להיות מספר שתיים ויהי מה.
אלטרנטיבה נוספת: מקורביו של מאיר כהן, כנראה בשמו ו/או על דעתו, הציעו לללוש לשבץ את כהן כמספר שלוש ברשימה, כאשר משה נחום הוא מספר שתיים, בתנאי שיובטח לו (לכהן) תפקיד סגן ראש העיר מחזיק תיק החינוך. ללוש דחה את ההצעה על הסף. עוד אלטרנטיבה: אחיינו של נסים פרץ, עו"ד אוריאל בר ששת, הציע לח"מ, כנראה בשמו של הדוד, לשבץ את פרץ ברשימה של ללוש כמספר שתיים מטעם מפלגת העבודה. ללוש דחה את ההצעה.
ואחרון ודי: בזמנו שימש ביבי נתניהו כשר אוצר. איווט ליברמן היה
שר התחבורה. עוזרם של השניים, לסירוגין, פנה לח"מ והציע לו להפגיש בין אלי בורנשטיין לגבי ללוש, כדי שבורנשטיין ישובץ במקום ריאלי אצל ללוש ובתמורה הוא יביא את "הקול הרוסי". ללוש דחה אז את ההצעה. לדבריו אז, "יש לי מחויבות כלפי ויטאלי קרנט".
גבי ללוש היה פוליטיקאי מבריק, למרות טעויותיו. כולן, לעניות דעתי, נסלחות, למעט אחת: הוא לא השכיל להכשיר עתודה שתנהיג את העיר בעת הזו ובשנים הבאות. לצער רבים, ללוש שם את כל הביצים בסל אחד, בבני ביטון. על-אף שהיה "בולדוזר", כך מעידים מכריו, ביטון הוא פוליטירוק, כזה שמתרפק על העבר וחי את היום. המחר היחידי שזוכרים לו בני דימונה הותיקים הוא ה"פוץ'" שביקש לבצע בללוש ז"ל, פוץ' שכשל ודמה יותר לפוץ' בננה, כי מאז ביטון התקפל בדיוק כמו בננה. ובקיצור, ביטון האחרון שהיה נותן לצעירים שכמותו להתקרב לללוש או להיות חלק מהשלטון המקומי.
גם מחליפו של ללוש, מאיר כהן, טרם השכיל להכין עתודה שתחליף את הדור שלו, למרות שמאז נבחר לראשונה חלפו שמונה שנים. בבחירות הקרובות, להערכתי האישית, כהן לא יישאר בדימונה, לפחות לא כראש עיר. כהן הוא טאלנט, פופולרי, ורבלי, יש לו קבלות על עשייה, לא מעשיות, ולכן השמיים הם הגבול מבחינתו. אבל הוא לא מעוניין להיות אסטרונאוט, אלא חבר כנסת, רצוי יו"ר ועדת החינוך, עדיפות לשר. ואם לא, אז מנכ"ל הוא כזה שעומד בראש גוף או מוסד חינוכי ששם הוא יביא את איכויותיו לידי ביטוי. והצעות? יש וגם יבואו, תודה לאל.
יאיר לפיד כבר אמרנו?
אריה דרעי כבר הזכרנו? אבל עד אז הוא קופא על שמריו בכל הנוגע לעתודה חלופית שתנהיג את העיר, וחבל. כי דימונה מלאה בצעירים משכילים, מוכשרים ולוקאל פטריוטים שישמחו להישאר בה, אם רק יתנו להם את האופציה לגור, לעבוד, להתפתח, לגדל משפחה. אני יודע זאת לא בגלל שהייתי שם, אלא בגלל שאני נשוי לבת דימונה, עורכת דין במקצועה, מוכשרת, מלאת חמלה, אוהבת המקום ולוקאל פטריוטית בכל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה, שמוכנה כבר אתמול לשוב לעיר שבה נולדה, לעבוד בה, לתרום לה ולהנחיל לבניה ערכים של עבודה, אהבת הארץ, הנגב והעיר. אם רק יציבו בפניה אלטרנטיבות. כמו רעייתי יש מאות, אם לא יותר.
חבל שמאיר כהן לא פועל מספיק כדי לקבץ את העתודה של העיר, למסד אותה באופן לא פוליטי, לתת לה כלים ולסייע לה למצוא את מקומה בעיר. חבל שמרכז הארץ מתפתחת לה דימונה מינורית, של צעירים משכילים ואמביציוזיים. יש לי שתי גיסות, אחת סטודנטית לעבודה סוציאלית, שנייה קצינה בקבע. שתיהן, בקרוב מאוד, יחפשו את עתידן. אם דימונה לא תציע להם אלטרנטיבה, לא תכוון אותן בדרך המובילה להשתלבות בעשייה המקומית, הן, מן הסתם, יעברו לב"ש, במקרה הטוב, ולת"א, במקרה הרע. כמה חבל, כמה עצוב.
בעוד שנתיים הבחירות בדימונה. לדימונה, תודה לאל, יש שם טוב בארץ. דימונה לא נופלת מאף ישוב, אדרבה. דימונה צריכה וחייבת להיות אבן שואבת, מגנט לכל מי שמבקש להדרים. בדימונה יש כיום 40 אלף תושבים, אבל השאיפה היא להגיע ל-80 אלף תושבים, וזה אפשרי בהחלט.
היא צריכה וחייבת להיות אלטרנטיבה, לא ברירת מחדל, לכל מי שמחפש איכות חיים, חינוך טוב, ריאות ירוקות, תרבות וצבע. לכן מה שנשאר זה רק לנהל אותה נכון, לשמר את מה שיש ולשדרג את מה שאפשר. בבחירות הבאות על בני דימונה לבחור בראש עיר שיתחייב לבוא לקדנציה אחת בלבד, מקסימום קדנציה וחצי, שבמהלכה הוא, במקביל, יטפל בענייניה השוטפים של העיר ובהכשרת דור העתיד של העיר, דור שבתחילת העשור הבא ייקח לידיו את המושכות, לא את ההגה, כדי לדהור עמה הלאה מעלה. צריך רק לחפש אחד כזה, אני מאמין שיש ואני מאמין שאפשר לשכנע אותו שירצה.
