משראה אבו-מאזן שלא יצליח לקבל מישראל את מה שדרש, החליט להפסיק את המו"מ ולפנות לבורר, האו"ם. כך יש לראות את המהלך הפלשתיני. בפנייה שרטט אבו-מאזן גבולות ברורים למדינה הפלשתינית. נראה כי ממשלת ישראל לא הבחינה כי כללי המשחק השתנו ומעכשיו יתקיים דיון במוסדות האו"ם. הדיון יתקיים בלי קשר לעובדה כי בזמן הקרוב פלשתין לא תוכר רשמית כמדינה. נאום ראש הממשלה היה נכון בעובדות שציין, אבל לא ענה על הבעיה שנוצרה. הייתה גם נסיגה אחת חמורה בדבריו, אליה נתייחס בהמשך. כאשר מתנהל דיון בפני בורר צריך להגיש את הדרישות המפורשות של כל צד. ישראל הייתה צריכה לשרטט במדויק מה הם הגבולות אותם היא תובעת לעצמה. ראש הממשלה לא עשה זאת. הוא הציף בעיות, רמז על זכויות ועל עובדות היסטוריות, אבל לא הציג עמדה ברורה נגדית לזו של אבו-מאזן. באו"ם יושבים לא רק עוכרי ישראל. יש לישראל ידידים רבים ואלה זקוקים לשמיעת עמדה ברורה מצד ישראל והנמקה טובה בצידה. נתחיל אפוא בהנמקה שתוליך אותנו לשרטוט גבולות אותם אנו צריכים לדרוש. אם ההיסטוריה איננה חשובה, אזי צילום המצב אומר כי ישראל יושבת בגושי התנחלויות בהן אין כמעט פלשתינים. הגוש החשוב ביותר הוא בקעת הירדן ומדבר יהודה, המאפשר הגנה על בקעת הירדן. אזור זה אמור לאפשר הגנה כלפי מזרח ולמנוע מהמדינה הפלשתינית מלהוות סכנה צבאית משמעותית לישראל. אם ההיסטוריה כן חשובה, אזי המצב המשפטי הוא כי חבר הלאומים הכיר בתחילת המאה העשרים בזכויות של העם היהודי על כל ארץ-ישראל. כיום המצב הוא שנקרעו מא"י רוב השטחים (למעלה מ-80%) וניתנו לשליטת הערבים (מדינת ירדן, רצועת עזה ורוב יהודה שומרון). בכל השטחים האלה יושבים ערבים, רובם ממוצא סורי ומצרי, שלפני כחמישים שנה הגדירו עצמם כפלשתינים. הם יושבים ברצועת עזה כולה, ברוב שטחי יהודה ושומרון, במדינת ישראל, בה הם מיעוט, ובירדן, בה הם הרוב. עכשיו בא אבו-מאזן ותובע עם דמעות תנין עוד כמה אחוזים כאילו הפלשתינים הם מסכנים בעלי נחלת הרש. הקו הירוק, קו הפסקת האש של סיום מלחמת העצמאות, הפך משום מה לקו קדוש ומכונה גבול 4 ביוני 1967. יתר-על-כן, קו הפסקת האש התבטל משום שביוני 1967 גררו אותנו הערבים למלחמה נוספת תוך ריכוז כוחות מצרים בסיני למטרת תקיפה ותקיפה בפועל מכיוון הגדה המערבית (ורמת הגולן) וניסו, ולא בפעם הראשונה, לחסל את מדינת ישראל. משהפסידו, הגענו לקו הפסקת אש חדש, הוא הקו הסגול. יש החלטת או"ם האומרת כי על ישראל לסגת מחלק משטחים שנכבשו ב-1967. יפה, עשינו זאת על-ידי יציאה מכל סיני, מכל רצועת עזה ומרוב שטחי יהודה ושומרון. בשנת 1947 לא הייתה בעיית פליטים ערביים. היהודים ישבו על כ-50 אחוז משטח א"י המצומצמת, דהיינו מערבית לירדן, והערבים על 50 האחוזים הנותרים. השטחים שהיו בידינו נקנו בכסף מלא מתוך גישה שאנו מקבלים את המציאות למרות שאדמות אלה נגזלו מאתנו במשך הדורות. בעיית הפליטים נוצרה רק לאחר מכן משום שהערבים תקפו וניסו לחסל את המדינה היהודית הצעירה "תוך שלושה שבועות", אלא שהדבר לא צלח בידם. מספר הפליטים הערבים בערך כמספר הפליטים היהודים שגורשו על לא עוול בכפם ממדינות ערב ונקלטו רובם בישראל. במלחמת העולם השנייה הגרמנים תקפו את צ'כיה ולבסוף, כשהפסידו במלחמה, האוכלוסיה הגרמנית של חבל הסודטים עברה לגרמניה. לא עלה בדעת הגרמנים או בדעתו של אחר להחזיק את הפליטים במחנות, לא לאפשר להם להתאזרח בגרמניה, להוריש את הפליטות לדורות הבאים ולפרנסם על-חשבון האו"ם. לנציג של עם הקיים רק חמישים שנה יש את העוז והחוצפה לבוא ולבטל את זכותו של עם עתיק, בן קרוב ל-4000 שנה, להגדרה עצמית ולמדינה משל עצמו. קיום מיעוט במדינה לא משנה את הגדרתה. אם יהודים יישארו בתחומי מדינה פלשתינית, היא עדיין תהיה מדינה פלשתינית. מיעוט ערבי בישראל לא משנה את העובדה שזו מדינה יהודית. נכון אמר ראש הממשלה כי ההתנחלויות לא היו קיימות לפני 1967 ובכל זאת ניסו לחסל את ישראל. נוסיף כי את תהליך ההתנחלות יכול אבו-מאזן להפסיק כהרף עין אם יגיע אתנו להסכם שלום. הרי ברור כי מרגע שייקבע קו גבול מוסכם, ישראל תבנה רק מצידה שלה של הגבול. לכן תביעת אבו-מאזן להפסקת הבנייה היא מתכון לגרירת רגליים מצידם מתוך מטרה שהזמן יפעל לטובתם ויאפשר להם לקבוע עובדות בשטח. ההתנחלות יכולה לשמש זרז לשלום. לו היו אומות העולם מאיימות על הפלשתינים כי ללא הסכם שלום ישראל יכולה לבנות כאוות נפשה, היה הדבר מקרב את ההסכם ולא מרחיקו. קבלת התביעה הפלשתינית למה שמתקרא גבולות 4 ביוני 1967 היא מתכון למלחמה. הערבים יתפתו לתקוף את ישראל, מדינה צרה בת 15 ק"מ כאשר מרכז הארץ בטווח תותחים והגבול המזרחי פרוץ ומזמין כוחות תגבור ממדינות עוינות. שלום לטווח ארוך לא יצא מזה ואילו המלחמה שבוא תבוא תהיה קשה וחמורה. על העולם להבין שלמלחמה כזו תהיה השפעה כלכלית, צבאית ופסיכולוגית שתחרוג מגבולות מדינת ישראל ושכנותיה. לאור כל זאת, הזכויות ההיסטוריות שלנו שאת רובן כבר גזלו מאתנו, התוקפנות הערבית המתמשכת נגדנו ובהתחשב בהחלטות האו"ם, אנו דורשים הכרה במדינת ישראל בגבולות שיכללו את גושי ההתיישבות ובעיקר את בקעת הירדן ומדבר יהודה, כאשר במקומות אחרים קו הגבול יעבור בערך בתוואי הגדר המגינה על ישראל מול התקפות טרור, עם תיקונים בתחשב בעובדות בשטח כפי שיסכימו ביניהם שני הצדדים או הבורר. מדבריו של ראש הממשלה השתמע כי אין לו כוונה לדרוש ריבונות בבקעת הירדן ובמדבר יהודה, וכי יסתפק בנוכחות צבאית לתקופה מוגבלת (ארבעים שנה?). מה הן ארבעים שנה בראייה היסטורית? בקעת הירדן ומדבר יהודה, שלמזלנו לא מאוכלסים כמעט על-ידי פלשתינים, הם עבורנו נכסים אסטרטגיים מהמעלה הראשונה וככאלה יהיו חיוניים לנו גם במאות השנים הבאות. חשוב שלא נתעלם מעצרת האו"ם בטענה שהעצרת ממילא נגדנו. טעינו כשהחרמנו את בית המשפט בהאג בנושא הגדר נגד טרור ואת ועדת השופט גולדסטון. כך מנענו מעצמנו את האפשרות להציג את עמדתנו ולהתווכח עם המלעיזים. ייתכן שהיינו אפילו מצליחים לשנות, ולו במעט, את התוצאות. אם לאו, אזי לפחות בפרוטוקולים היו מופיעים דברינו, ותשובותינו. בעוד אנו מחרימים את הגופים האלה, העולם מתייחס אליהם ברצינות, כגופים בינלאומיים רשמיים ואל החרם שלנו כבריחה ממאבק והודאה באשמתנו. לכן יש להתמודד על גבולות מדינת ישראל גם בעצרת האו"ם. הפעילות הנ"ל איננה עומדת בסתירה לכל פעילויות נוספות שיש לעשות.