ראשון-לציון-מערב, / בבוקר יום ראשון של סְתָו, בִּרְציף בית-נתיבות חדש / הוֹמֶה שר-תחבורה נרגש. בעוד דקות ספורות ממש, / תבלום ליד רציף חדש, רכבת ראשונה, אשר – / תחנוך הַקַּו הַמְגַּשֵּׁר בין עִבּוּרֵי ראשון-לציון / לבין "שלום"-על-אַיָּלוֹן. כן, דווקא כץ הוא הראשון / קְשׁוֹר "ציונות" אלי "שלום". עבור השר, זו השמחה – / נִדְבָּךְ בדרך למלוכה: ועוד מחלף, עוד תחנה, / בכל רחבי המדינה, ויש עוד שלט, לא קטן: / "כאן כץ השר – הותיר סימן", כדי אזרח הבא לִבְחוֹר – / את כבוד השר ייטיב לזכור. כל מצלמה כבר מפוקסת – / אך הרכבת לא נכנסת; ופני השר מִתְכַּרְכְּמִים / (רואים היטב בצילומים). והוא מזיע, מתרוצץ / ועוד מעט ויתפוצץ, שכן בצו-על-תנאי אִיֵּם / כְּדֵי האירוע יִתְקַיֵּם, אבל למרות זאת – אין רכבת / ואין צילום גזירת הסרט. שעה נָקְפָה, גם שעתיים – / וכבוד השר – כמו קְטוּף אָזְנַיִם. על מה ולמה השביתה? / נושא מוּכַּר – שוב, הפרטה! הן זה עתה הִכּוּ על חטא, / ההפרטה הינה כעת – מילה גסה, אך ממשלה, / היא ממשיכה לה בשלה... ועוד הֶקְשֵׁר מוזכר היום / בין ציונות לבין שלום; וזאת בקשר לנאום / של נתניהו, שם באו"ם. (בזאת הן כל פרשן כבר דש / אוסיף עוד נֹפֶךְ, קצת חדש). ביבי מצהיר, אצלו מְקוֹם / הציונות – לפני שלום. זאת, כאשר לציונות / מכבר אין הגדרת מַהוּת – כי ציונות מכבר הפכה / מושג דמוי "כבקשתך": כל ציוני מניף דגלים / לפי מה לו – הכי מתאים. נדמה לי, אורך הנאום / הִשְׁרָה עלי רוב שעמום, שכן הכל כבר נאמר / בכל נאום של זמן-עבר. סבורני – לא מספיק הודגש / גודל-קורבן אשר הוגש במחווה מול היריב / עת שהוקרב כל גוש קטיף, והפינוי האכזרי / אמור היה לשאת הפרי של יצירת הדדיות / ביחסים עם הָרָשׁוּת. מה שקיבלנו בתמורה – / הוא במילה אחת – סטירה! וזה מקשה מאוד היום / עֲשׂוֹת ויתור לשם שלום... עדיף היה לשאת נאום: / חמש דקות: פתיחה / סיום עם חזרה על הדוגמה / של הצביעות האיומה. כאבן צללו דברים, / טבעו במים אדירים, כמו שֶׁשׁוֹרְרָה מרים / בַּהוֹדָיָה: "שירת הים". בישראל, שְׂפַת העברית / שפה רשמית ועיקרית. גם בתבל, לבל נשכח – / מוּכֶּרֶת כִּשְׂפַת התנ"ך. בישראל, לא מעכשיו, / עברית שגורה לכל תושב תהי דתו אשר עִמּוֹ, / לא משנה מה שפת אִמּוֹ. כשראש ממשלת מתעקש / ובמסגרת מו"מ, דורש דרישה שהיא קצת מוזרה: / הנו תובע הצהרה שישראל היא יהודית. / האין דרישה זו תמהונית? זו ארץ ששפתה עברית / וְמוּסָרָהּ – לוחות הברית, בה שליש מכל הנולדים / צאצאים של חרדים. מה עוד נחוץ כְּדֵי להַפגין / שזו ארצם של יהודים? הלא ידוע כבר מאז / שההולך – בקושי זז, וּמְגַעְגֵעַ בקול עז – / אין כל ספק שהוא ברווז. יתר על כן, לשם אַדְנוּת, / והפגנה של ריבונות, היה כבוד הרה"מ מֵטִיב / אילו נשא דברים מפיו קבל עצרת הכללית – / בשפת מדינתו – עברית! ביבי חמד לו מְשׁוּבָה: / בלשון ערבית לקרוץ תשובה. ו...לא נעים לי להגיד, / אך "דוגרי" – זו לשון טורקית, אשר עדיף לשמור לזמן / של מפגשים עם ארדואן.