לקראת ראש השנה, יום בו אולי נעשה חשבון נפש של מה חסר לנו, כדאי שנמנה גם מה קיבלנו. כדאי שנגיד תודה על היש ואחר-כך נוכל גם לבקש. אם רוצים... כי להגיד תודה זוהי עבודת נשמה אמיתית. זה להבין שדבר אינו מובן מאליו. שהכל מגיע בחסד ולא בזכות.
אנחנו מלמדים את ילדינו לומר תודה וחושבים אולי שהנה לימדנו אותם נימוסים טובים. אבל אמירת תודה היא הרבה יותר. אמירת תודה מתוך כוונה היא קבלה הבאה מענווה אמיתית. אמירת תודה מלמדת את הילדים לשמוח במה שמקבלים, להתרגש ולהודות. וכך גם לגדול להיות בני אדם שמחים.
בפתח ביתי עמד שכני בן השלוש. בעיניים ענקיות הביט בי זורח ואמר: "תודה!". עיניו חייכו אלי מבוישות מעט. אמו מאחוריו קרנה בנחת. "הוא כל-כך שמח עם השוקולד". לא יודעת כמה שמח, אבל היא שלחה אותו להודות. שהרי לא ייתכן שנקבל דבר מה ולא נודה עליו. זה לא משהו שמגיע לנו. זה משהו שמישהו שחושב עלינו נתן לנו. זה מאוד משמח וזה דורש הכרת הטוב. אז הוא בא ונקש על דלתי וכשפתחתי הביט בי במבט מבויש אך בעיניים מלאות אור ואמר: "תודה!". התרגשתי. כמה מתיקות וקסם במילה פשוטה הבאה מפיו של בן 3, טהור עיניים ולב, המגיע במיוחד כדי להודות. פעוט שלא טעם עדיין מן השוקולד כי קודם צריך להגיד תודה.
מילה קטנה וענקית. מילה המלמדת אותנו לשמוח בכל מה שיש לנו. בכל מה שאנו מקבלים. כי כשיודעים להודות – שמחים יותר. כשבודקים מה חסר – מרירים יותר. אני מביטה סביבי ותוהה אם אזכור להודות על הכל. על כל החסדים שעשית עימי. תודה השם! תודה על חסדים קטנים בכל רגע, בכל יום. מרוצה כילדה אני מביטה סביבי ויודעת שמישהו דואג לי, מישהו מעניק לי מתנות בלי סוף.
בפעם אחרת נקשה בת 5 על דלתי, מחייכת בביישנות ומושיטה לי פתק עליו מצויר משהו וכתובה המילה "תודה!", ופל מצופה אחד! שמחה גדולה ו"תודה!". תודה. כמה פשוט וקסום. כמה מרגש. כך מתעצמת בילדים השמחה. כך הם לומדים לשמוח במה שיש להם, במה שהם מקבלים. זה לא מובן מאליו. זה לא חייב להם. זאת הפתעה נעימה שיש לברך עליה. הפתעה עליה יש להודות. המרווח בין הקבלה לטעימה על-ידי אמירת תודה משפר את טעם הממתק ומעלה את כוחו למופלא ומיוחד. ילדים שאינם יודעים להודות, אותם המביטים במבט מבקר במתנותיהם, יתקשו לשמוח. "מה, זה הכל?". "אה, יש לי כזה". או "אני בכלל לא אוהב את זה". הרבה רגעים בחייהם עוברים בספירת חסרים ואי-התאמות. הרבה רגעים מבוזבזים של שמחה. גם בהמשך חייהם, כבני אדם בוגרים ימשיכו לחפש את השמחה, את האושר ויתקשו לגלות אותו גם כשהוא מולם ממש.
מבטו של בן השלוש מלווה אותי בכל מקום שם יש לי לתת דבר מה. בכל מקום שקיבלתי משהו. המבט השמח, הנרגש מעצם הנתינה. האם נשכיל להיות כך קטנים, פעוטים ונרגשים מול הקב"ה? האם נבדוק את מתנותיו, או נברך עליהן בשמחה ונודה לו בכל לב? כמצוות אנשים מלומדה, בטרם טעימה אנו מברכים. לעתים מתוך הרגל שוכחים להטעים את ה"ברוך אתה", את ה"תודה לך השם על חסדיך שגמלת עימנו". השמחה בכל מה שקיבלנו צריכה להתחדש בכל יום במה שיש ולמלא את רגעינו בקסם של תשומת לב ותחושת שייכות לעולמו המופלא של הקדוש ברוך הוא. עולם מלא נתינה. עלינו רק לאסוף. ולהודות. כך נבנה האושר הפרטי שלנו. נדבך אחר נדבך.
הרבה חסדים קטנים: חיוך של שכנה בבוקר. הקופאית שמסייעת לי בהנחת המוצרים. הילדים שקמים שמחים בבוקר, שמחים בארוחה שהכנתי. הבלגן החוגג בבית כי הילדים משתוללים ברוך השם. הבוס המפרגן לעבודתי. השמש מאירה לאחר ימים של חורף. יום חורפי מפתיע בתוך הקיץ שכבר חשבנו שהוא פה. המון רגעים קטנים וקסומים היכולים להזרים לעינינו ניצוצות ולגופנו כוחות של שמחה ואהבה לעולם שנברא כולו עבורנו. עולם שכולו חסד.
ואנחנו, במקום לבדוק מה חסר לנו, נמנה את אוצרותינו. במקום לתהות מה נקבל, נבדוק מה נוכל לתת, מה נוכל לעשות עבור מכרינו, חברינו, בני משפחתנו? הכוח לעשות הוא הכוח של התודה על כל שקיבלנו. אם קיבלנו ושמחנו וגם הודינו, אם ידענו לקבל – ודאי הוא שנדע גם לתת. כי הרי משלו אנו נותנים.
