X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
יום קדוש ונורא [צילום: פלאש 90]
פרגן, יהודי, פרגן, מה איכפת לך?
כל שנדרש מאתנו הוא לפרגן לשני ולסנגר על הזולת, בין אם זה אדם הקרוב אלינו ובין אם היה זה אדם הרחוק מאתנו בזכות הזכות ולא בזכות החובה הליכות משה רבינו ואברהם אבינו חזרה בתשובה לגאולת ישראל

על חשיבותו של ראש השנה, שהוא ראש וראשון למועדי וחגי ישראל כבר נכתבו הררי מילים, משפטים, רעיונות, פרשנויות ומאמרים "ואין לך למדן שלא למד ו/או לימד ואין לך פרשן שלא פירשן ואין לך דרשן שלא דרש במהותו ובמשמעותו של מועד חשוב, קדוש ונורא זה" [מדרש גם]. ראש השנה, כשמו כן הוא, פותח את החודש הראשון של שנת הלוח העברי, דהיינו: תשרי (תנועת חיריק מתחת האות ריש, לגירסתם המדויקת של יהודי תימן משום ששמו המקורי של החודש הוא בבלי, כמו שאר שמות החודשים "שעלו איתם מבבל" ובמקורו היה "תשריתו" שפירושו: התחלה. ודו"ק).
ראש השנה יחול תדיר, גם בארץ וגם בחו"ל, בשני הימים הראשונים של חודש תשרי ועקב זאת כונה בתלמוד כ"יומא אריכתא" (=היום הארוך). מלבד היותו יום "זיכרון תרועה" או "יום תרועה" (כפי שהוא מכונה בתורה), במסורת ישראל חג זה התקבע ונצרב כיום שבו מתבצעת המלכת האל בעולם והוא נחשב ליום דין, ליום משפט ואשר בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" (=ככבשים ו/או כחיילים) הנשפטים על מה שקרה ואירע בעבר (שנה שחלפה) ועל מה שיקרה ויארע בעתיד (שנה שבאה).
יוצא אפוא, שעל-פי השקפת עולמה של היהדות, ראש השנה, שלא כמו חגי ישראל האחרים, איננו חג רק של עם ישראל בלבד, אלא הוא חג אוניברסלי, כלל אנושי, הנוגע לכל העולם ולכל בני האדם הדרים בו, באופן הפרטי כמו גם באופן הכללי והקולקטיבי ביותר, כמאמרם: "ועל המדינות בו ייאמר: איזו לחרב, איזו לשלום, איזו לרעב, איזו לשובע...". ומדוע דווקא ביום זה? – משום שעל-פי המסורת יום זה היה היום השישי לבריאת העולם ובו נברא האדם. והגם שבחמשת הימים שקדמו לו נברא ו"התחיל העולם" (צומח ודומם), הרי ביום זה נברא, נוצר ו"התחיל המין האנושי" (חי שהוא מדבר). ומשום שכל הבריאה הייתה לכבודו ולשירותו של האדם, שהוא "נזר הבריאה", נחשב הדבר כאילו ביום זה נברא ונוצר "כללו של עולם" ועניין זה נקבע יפה בלשונם של מתקני התפילות: "היום הרת עולם..." ו/או: "זה היום, תחילת מעשיך...". ואכמ"ל.
לאור כל האמור לעיל, מן האדם שהוא נזר, עטרת וכתר הבריאה נדרשים הנהגות ודפוסי התנהגות שלא רק יהיו "לרוח וברוח האדם" אלא, ואולי, בעיקר "לרוח וברוח המקום" (=הקב"ה) אשר יצר וברא אותו "בצלמו, בצלם אלוהים" והשליטו על כל יצורי העולם, שנאמר: "ורדו (=ושלטו) בדגת הים, בעוף השמיים ובכל חיה הרומשת על הארץ" [בראשית א', כ"ז–כ"ח], וביותר: עשהו "לנפש חיה", כלומר: "לרוח ממללא" [תרגום אונקלוס על אתר]. מכאן, יובן מדוע האדם האנושי חייב להידבק ולדבוק בדרכיו האלוהיות שהנאצלות של האל. בדרכים אשר יובילוהו "לשלמות הגוף והנפש" [מדרש גם].
וגם אמנה, ביום קדוש ונורא זה ניתנה לאדם היהודי המסוגלות והיכולת למלא, לשלב ולמזג צורכי גוף, כמו למשל: אכילת מאכלים מתוקים, חגיגיים וסמליים (ולהימנע ממאכלים חריפים וחמוצים), לבישת בגדים לבנים, נקיים וצחים ועוד. ומאידך-גיסא – למלא, לשלב ולמזג גם צורכי נפש ונשמה, כמו למשל: תפילות מיוחדות שאינן נהוגות בשאר ימות השנה ובמועדי וחגי ישראל אחרים, מנהגים המיוחדים לראש השנה (התרת נדרים, תשליך) ועוד.
אין כל ספק, שדרכי ודפוסי התנהגות רבים ומגוונים עומדים בפני האדם היהודי בבואו להתעלות ו"לעלות בדרך העולה בית אל" ולצערנו, אין כאן המקום להאריך. ברם, אחת מן הדרכים המומלצות ביותר, היא: אהבת האדם באשר הוא אדם! וכיצד ניתן להשיג "מצווה חשובה" זו?
על זאת רמזה לנו תורתנו בפרשת "נצבים" (הסמוכה תדיר לראש השנה) בקובעה [דברים ל', י"א–י"ד]: "כי המצווה הזאת, אשר אנכי מצווך היום. לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא: לא בשמיים היא...ולא מעבר לים היא...כי קרוב אליך הדבר מאד. בפיך ובלבבך לעשותו(ה)". כל מה שנדרש מן האנושי, הוא – לפרגן לשני, לסנגר (לא לסנג'ר, כלשון ההמונים) על הזולת... בין אם היה זה אדם הקרוב אליך ובין אם היה זה אדם הרחוק ממך (תרתי משמע). על האדם מוטלת החובה (הנעימה) לנסות ולמצוא בשני, בזולת, את החיובי ולא את השלילי. את הזכות ולא את החובה.
ממי ניתן ללמוד זאת? – מאבותינו קדמונינו. כגון: משה, "רבם של ישראל", שאף היה מוכן ששמו יימחק מתורתנו ואל ייגוף הקב"ה את העם על חטאיו ועוונותיו התכופים. כמו-כן, ניתן ללמוד זאת מרבותינו לאורך הדורות, כמו למשל, ממי שמכונה בפי כל "סניגורם של ישראל", החל בשלהי המאה ה-18 ועד עצם היום הזה, הלא הוא ר' לוי יצחק (רוסקוב) מברדיטשב (1809-1740), מגדולי האדמו"רים בעולם החסידות, שהיה נוהג תמיד ללמד זכות על כל יהודי, גם על מי שחטא ופשע. תיאורים וסיפורים אינספור נכתבו עליו.
דוגמה לכך הוא המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג, 1981-1896), מגדולי משוררי ישראל בעת החדשה ושכיהן כחבר הכנסת הראשונה, אשר מעמיד את דמותו של ר' יצחק מברדיטשב בשירו "בקץ הדרכים" כדמות מרכזית כדמות מפתח אשר מפרגן ומסנגר על עם ישראל שנמצא במצב וגורל עגום ביותר, הנתון למשיסה תחת "מגפי האויב האכזר" ורווי בשנאה, בהשפלה ובחרפה. ר' לוי יצחק לא מוותר ואף "דורש תשובת רם". לא בכדי, אחד מגדולי אדמו"רי רוז'ין היה נוהג מדי ראש השנה לחזור ולטעון שר' לוי יצחק מברדיטשב "היה נוהג לגנוב את כל עוונותיהם של עם ישראל מן השמיים" ובכך, יוצאים הם זכאים בדינם וזוכים מאיתו יתברך לחסד ולרחמים רבים", וזהו שאומרים בתפילות היום: לאל עורך דין, לבוחן לבבות ביום דין, לקונה עבדיו בדין ולרחם עמו ביום דין".

הליכתם של אברהם ומשה כמודל חיקוי

זכה עם ישראל שהשבת האחרונה של שנת התשע"א היא בבחינת "לתפוס (לא להרוג, משום ש"דיברה התורה בלשון נקייה", ודו"ק) שתי ציפורים בהינף יד (לא במכה, כנ"ל) אחת". במילים אחרות: ברחבי כל העולם היהודי, בארץ ובתפוצה, בשבת האחרונה של השנה קראו בציבור "שתי פרשות מחוברות" שהן "פרשת ניצבים" המונה ארבעים פסוקים ו"פרשת וילך" המונה שלושים פסוקים". סך-הכל – שבעים פסוקים. והגם שבסיס עניין "חיבור הפרשיות" הוא מעין "פתרון טכני" שחז"ל תיקנו לעשות כדי להתאים את מספר שבתות השנה למספר פרשיות תורתנו הקדושה, מכל מקום, בסוף שנה זו, ובמיוחד בשבוע זה ממש, עניין זה אומר: "דרשני", קרי - גם אם הדבר לא נכתב במפורש, ניתן לדרוש בו ולטעון שיש פה הרבה יותר מרמז מן השמיים וכאילו אומרים לישראל את המסר הבא:
"גם אם יעמדו 70 אומות העולם באולם 'עצרת האומות המאוחדות' בבניין האו"ם, בעיר ניו-יורק אשר בארה"ב בסוף השבוע הנוכחי, יצביעו נגדכם ואולי אף תגונו קבל עם ועולם בידי מדינות העולם המונהגות והמתנהגות בצביעות ובשקר, אל תיפול רוחכם! אל תיפלו לידי ייאוש ההורס גוף ונפש. אל ייאוש, בנים, אל ייאוש! אלוהיכם ואלוהי אבותיכם יגן על 'כבשתו' גם מול 70 זאבים חורצי שיניים, שהרי: 'לא ינום ולא יישן שומר ישראל' ובעגלא ובזמן קרוב ממש יבקע אור גדול מן המחשך, אור הגאולה וייאמר עליכם: הגיעה עת גאולתכם". 70 פסוקי שתי הפרשיות יעמדו מול 70 אומות העולם המדומות ל-70 זאבים ויהיו למליצי יושר בעת פקודה, משפט, דין ופורענות, חלילה.
יש לציין שב"פרשת ניצבים" אין שום איזכור מצוותי לעומת "פרשת וילך", שרשומות בה שתי מצוות עשה, שהן: מצוות עשה להקהיל את כל ישראל בחג הסוכות ומצוות עשה שכל אחד יכתוב ספר תורה לעצמו. ברם, נושאים ועניינים חשובים מוזכרים בשתי הפרשיות וצר לנו שאין זה המקום והזמן להרחיב. אולם, "פטור בלא כלום אי-אפשר" ומאמרנו ידון ו"בקצירת האומר" ב"הליכתו של משה" כפי שתורתנו מעידה, צווחת ואומרת בלשון נחרצת וכקביעה נצחית ואלמותית "וילך משה".
להיכן הלך? – כמובן, לדבר אל כל ישראל! משה הלך לדבר, ללמד, לעודד ולחזק, להוכיח ולהזהיר, להוסיף ידע ולהכין את ישראל לקראת העתיד המצפה להם "בארץ המובטחת", כמו גם להתוות להם ובעבורם את הדרך הגשמית והרוחנית הנכונה והנכוחה, דרך אחת בלבד שאין בלתה, דרך שתהיה הביטחון והערובה להשאירם כעם יהודי, "לשעתם ולדורות", בצורה יציבה, חזקה, נחושה.
משה, המנהיג והמורה האולטימטיבי של עם ישראל לדורותיו, גם "ביום האחרון לחייו" [על-פי המדרשים] הוא אינו מפסיק ללכת. הוא ממשיך ללכת, ללכת ו...ללכת. והגם ש"הליכה" זו היא טכנית גרידא, יש בה רמז גדול ל"הליכתו ולמהלכיו הרוחניים" [מדרש גם] ועל-אף גילו המופלג והוא אף מעיד על עצמו: "בן מאה ועשרים שנה, אנכי היום" ועל-אף שאלה הן שעותיו האחרונות עלי אדמות, משה אינו דואג לענייניו הפרטיים. אדרבה! כל מעייניו ודאגותיו נתונים לעם ישראל.
מדהים לגלות שעניין ההליכה של משה מוזכר בספר דברים, הספר החותם את התורה ובתחילת הפרשה השלישית מן הסוף ("וילך") בדיוק כמו שאת עניין ההליכה של אברהם התורה מזכירה בספר בראשית, הספר הפותח את התורה ובתחילת הפרשה השלישית מן ההתחלה ("לך לך").
גם עניין זה אומר: "דרשני", והוא: "תחילתה של התורה בהליכה וחתימתה של התורה בהליכה" [מדרש גם]. זאת, משום שתורתנו באה ללמד כל יהודי ויהודי באשר הוא, בכל זמן ובכל מקום, שחייב הוא להתבונן ולהפנים את עניין ההליכה, הגשמית והרוחנית כאחת, כפי שגדולי אבותיו ומוריו, אברהם אבינו ומשה רבינו נהגו ללכת. יש ללמוד מהליכתם, כמו גם מהליכותיהם ודפוסי התנהגותם והנהגותיהם שהיו בבחינת: "הליכות אלי, מלכי בקודש". כל יהודי חייב לעשות מאמצים אדירים, לשנס מותניים וללכת במסירות נפש לכל דבר שבקדושה ולתת את "הנשמה היתרה" שבו כדי להגיע לביצוע נאות ואין זה משנה מהו גילו של האדם או מהו מצבו הגופני (למעט מקרי סיכון עצמי, כמובן).
הבה כולנו נתפללה ונייחלה שהקריאה האלמותית "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" תהיה בה ובתוכנה מעין הרחבת המסר האלוהי של "להמשיך וללכת" ולעלות בדרך העולה בית אל. ואם נזכה להגיע למדרגת "בחוקותי תלכו" על-פי רוח ישראל סבא, ידון אותנו בעל הרחמים לחן ולחסד ונזכה כולנו יחדיו למימוש הפסוק "והתהלכתי בתוככם...".

תשובה, אחדות ישראל וערבות הדדית

פרשת ניצבים היא השביעית והאחרונה "משבע דנחמתא". על-אף היותה פרשה די קצרה (40 פסוקים) עשירה היא במגוון רעיונות ונושאים, כגון: כינוס כל ישראל לפני הקב"ה "ביום מותו (של משה) [כדי] להכניסם בברית" [רש"י לפסוק א']. יש לציין שהייתה זו הברית השנייה והנוספת עם הקב"ה כעדותה של התורה: "אשר ציווה י-ה-ו-ה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית (הראשונה) אשר כרת איתם בחורב", עניין "הבחירה החופשית" כשמצורפת לזה הצעתו האולטימטיבית של משה לבחור "בחיים" לאחר שכבר נאמר: "ראה נתתי לפניך, היום, את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...", עניין התשובה המוזכר ביחידת הפסוקים [דברים ל', א'–י'] ועוד.
עניין התשובה פנים והיבטים רבים לו. תורת ישראל, נביאיה, פרשניה, גדוליה והוגי דעותיה עסקו בכך רבות. לטעמנו, ניתן להוסיף היבט חשוב בעניין מעצם "סמיכות הפרשיות": "פרשת כריתת הברית" ו"פרשת התשובה". זאת, בהסתמך על דברי חז"ל [ברכות י']: "דורשין סמוכין" - ו"בקצירת האומר": כריתת הברית בין הקב"ה ובין עם ישראל בהקהל ובמצב של ביחד בבחינת "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם" היא שיא היעד, התכלית והשאיפה של מושג ה"תשובה". אין לנו כל ספק, שבמעמד נשגב ומרומם זה "האווירה מחושמלת מעצם הווייתה ומחשמלת את הסובבים והקשורים בה" [מדרש גם]. במעמד שכזה קיימות ונמצאות אנרגיות ועוצמות רוחניות אדירות-ממדים שאין לנו אפשרות לשער גודלן וכוחן. וכוחן יפה ו"גדול שבעתיים" כשהדבר מלווה ומשולבים בו ערכים נשגבים ואשר הם חיוניים למהותו ולקיומו של העם היהודי. למשל: אחדות דעים, ערבות הדדית, אחריות גלובלית וכל כיוצא בהן.
קשר מעין זה בין אחדות ותשובה כבר מופיע במקרא במספר מקומות. למשל: המיעוט היהודי שנשלט ושועבד תחת ידה הקשה של האימפריה המצרית האכזרית והקשה במשך 210 שנים, בגין סיבות שונות, שאין זה המקום והזמן להרחיב ולפרט. דפוסי ההתנהגות הקלאסיים של המשעבדים כלפי המיעוט המשועבד היו: אכזריות, ברוטאליות, שנאה תהומית, רצח עם (ג'נוסייד) ועוד. מצבו הכללי והכלכלי, כמו גם מצבו הדתי והרוחני של המיעוט היהודי היה "על הפנים" עד כדי ירידה והגעה אל ה"דיוטא התחתונה" כעדותם של חכמינו ז"ל: "עם ישראל במצריים ירדו אל מ"ט שערי טומאה". ואפילו הכי, עם ישראל נפדהו ונגאל ואף זכה למולדת ולמכורה משלו ואשר זכתה לכינוי המקראי "ארץ זבת חלב ודבש".
התורה וחז"ל מונים מספר גורמים שונים לגאולה ממצרים. לדעתנו, "המהפכה הרוחנית" הקולקטיבית שנוצרה אצל המיעוט היהודי המשועבד ואשר ביטויה המעשי היה "חזרה בתשובה", הייתה הגורם המרכזי והעיקרי לכך שעם ישראל נגאל. דבר זה התרחש רק לאחר שהעם היהודי התאחד והתלכד לחטיבה אחת, כדברי המדרש הנפלאים והמחכימים [תדא"ר כ"ג]: "כשהיו ישראל במצריים, נתקבצו כולם וישבו יחד. ומשום שהיו באגודה אחת כרתו [=הסכימו] ואמרו: שישמרו ברית אברהם, יצחק ויעקב, שיעשו גמילות חסדים, שיהיו נימולים, שישמרו שבת, שלא ילבשו בגדיהם, שלא ישנו שמותם ושלא ילמדו את לשונם"... ואכמ"ל.
אנו תפילה, שהקב"ה ידון אותנו בחסד וברחמים ויעניק לנו את הכוחות ליצור מציאות של "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם". וזאת, מתוך דיבוק חברים, שמחה של מצווה, אחדות, אחריות וערבות הדדית.
תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה. שנה טובה ומבורכת לבית ישראל.

המאמר מוקדש לעילוי נשמתו של יקירנו, ר' יוסף בן נעימה למשפחת אגבבה ז"ל. יוסף, בדרכו המיוחדת ידע בחייו ליישם "הלכה למעשה" את חשיבות הפרגון למשפחתו הקרובה, לאחיותיו ולאחיו, כמו גם לכל מכיריו–מוקיריו. ת.נ.צ.ב.ה. אמן! כמו-כן, המאמר מוקדש לעילוי נשמתה הטהורה והמיוחדת של אימי הורתי, חממה זצ"ל (בת חממה ויצחק) שהשבוע מלאו 20 שנים להסתלקותה אל גנזי מרומים כי "ניצחו אראלים את מצוקים, ונלקחה היפה והצדקת בנשים". ת.נ.צ.ב.ה. אמן!
תאריך:  27/09/2011   |   עודכן:  27/09/2011
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 הארץ / Haaretz
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
דן אלון
עד היום כתבה ההיסטוריה הישראלית פרקי תקומה עקובים מדם, יזע ודמעות, ואם ניתן היה להשוות אותה לכניעה לדואליות של יוסק'ה או להכרה בדואליות של הלל הזקן, ברור שבספר דברי הימים של 63 שנות עצמאותנו ייכתב בבירור "יוסק'ה"    ברכתי לשנה החדשה תהיה אם כן התפכחות של כולנו וכל אחד מאיתנו, וכמובן התפכחות מדינית, כלכלית וחברתית מהאשליה הדואלית, ופירושה יהיה הכרה במעגל השוטים של הבידול והניכור
יובל לובנשטיין
הדומה בין המבצעים ברשתות השיווק למלכודות הדבש    עיגול מחירי מוצרים - לא כלפי מטה אלא כלפי מעלה    מספר המבצעים השווים באמת הוא אולי עשרה    כללי ברזל לקניית החג
יפה לורנצי
שוב ייוולד תינוק שלא יכיר את אביו, ואלמנה צעירה תבכה את מות בעלה כל חייה...
יוסף אליעז
בנעורי חייתי שלוש שנים בקיבוץ דתי בעמק בית-שאן. כולם הלכו בכיסוי-ראש וחיו באורח חיים דתי עם זה הבנות לבשו מכנסיים קצרים, ובשבתות, אחרי התפילה, גם יצאנו כולנו, בנים ובנות, להשתכשך בבריכה. מדי פעם גם רקדנו ריקודי עם, כולל ריקודי זוגות. הארץ לא רעשה גם השמיים לא נפלו. היכן תראה כזאת כיום?
ד"ר יחיאל שבי
צירוף המילים הנמצא בבסיסה של הצהרת בלפור: "בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (ארץ ישראל)", מתמצת את זכותו של היהודי למולדת בארצו ההיסטורית
רשימות נוספות
פסגות קברנה סוביניון 2009  /  גלית יצחק-אוגנוב
משרד הבריאות מזהיר: מוצרי דבש לא תקניים  /  יפעת גדות
איפה מבלים בראש השנה?  /  מירב ארד
התמודדות נכונה עם קונפליקטים משפחתיים  /  ד"ר א. טל, מ. ליבמן
כמה שזה צורב  /  קרן בית-און
כיצד תשמרו על הגזרה בחג?  /  נאוה רוזנפלד
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il