בתורה יש לנו שלושה רגלים - פסח, שבועות וסוכות - ויש גם את שמיני עצרת, 'שמחת תורה' שהוא חג בפני עצמו. כל החגים קשורים לאירועים משמעותיים בחיי עם ישראל, פסח הוא זכר ליציאת מצרים בנסים ובנפלאות. שבועות - ההתגלות הגדולה בהר סיני, מתן תורה ושני לוחות הברית. סוכות - זכר לענני הכבוד שחפפו עלינו במדבר והגנו עלינו מכל נזק. שמיני עצרת - הזמן בו אנחנו מתייחדים עם הקב"ה בשמחה עצומה, שמחת תורה, אחרי שהזדככנו במהלך חודש תשרי, חודש החגים. אפילו השבת שהיא זֵכֶר למעשה בראשית [שמות כ']: [י] כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ. היא גם זכר ליציאת מצרים (דברים ה): [יד] וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.
שונה הוא ראש השנה, החג הפותח את חודש החגים; החג הזה אינו מציין משהו מיוחד בהיסטוריה של עם ישראל דווקא, שכן הוא נחוג לציון יום ההולדת של האנושות כולה, ראש השנה הוא יום בריאת אדם הראשון ביום השישי למעשה בראשית. אז למה זה יום ההולדת של העולם ולא קבעו את היום הראשון לבריאה כיום הולדת של העולם - כי עד שנברא האדם, לא היה בין הנבראים התחתונים מי שיכיר את הבורא ויעבוד אותו, ממילא העולם היה די סתמי. כשנברא האדם, מעלתו הייתה גדולה מאוד-מאוד, שכן הוא יציר כפיו כביכול של הקב"ה בכבודו ובעצמו. הנבראים כולם, כולל ובייחוד המלאכים זיהו את המעלה המיוחדת שלו, כי צלם אלוקים נראה עליו בגלוי, ורצו להשתחוות לפניו. אולם כאמור, הוא הכיר את בוראו וקרא לכולם להצטרף אליו בעבודת הבורא. אמר להם [תהלים צ"ה]: [ו] בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה; נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ.
בכך הוא הביא את העולם אל תכליתו שהיא עבודתו יתברך, שכן ההשתחוואה מבטאת הכנעה בפני המלך, מלך מלכי המלכים, וקבלת מלכותו. ומאז ועד בכלל זהו העניין בראש השנה, חידוש קבלת המלכות. במשך השנה אנחנו נסחפים לפעמים, אם מעט ואם הרבה, לעשות מעשים שאין ניכרת בהם קבלת עול מלכותו יתברך ולפעמים אפילו עושים דברים שהם הפוכים לגמרי מקבלת המלכות, מעשים שמהווים מרידה במלכות ה' ר"ל. לכן, אחת בשנה אנחנו עוצרים את המירוץ הבלתי נגמר של החיים ומקדישים זמן להתבוננות יסודית, משחזרים את המעשים שעשינו במהלך השנה החולפת ובוחנים אותם בקנה מידה אחד ויחיד, עד כמה ביטאו מעשינו את כפיפותנו למלכותו יתברך. בדרך כלל מתברר שלא תמיד הקפדנו שמעשינו יהיו תואמים לציווי המלכות; וגם במעשים שלא היוו ממש מרידה במלכות - בדיעבד מתברר שיכולנו לעשות הרבה יותר טוב.
ראש השנה הוא היום בו אנחנו מקבלים עלינו מחדש את מלכותו יתברך ביתר הפנמה וביתר העמקה מכפי שזה היה עד עכשיו. היום הזה מעניק לנו הזדמנות לתקן את מעידות העבר וגם לקבל החלטות חיוביות, החלטות של התחזקות לעתיד. קוראים לזה "תשובה". אגב, בראש השנה אסור להזכיר בכלל עוונות וחטאים, מכאן שהתשובה ביום הזה היא במדרגה גבוהה ביותר. בדרך כלל מבינים 'תשובה' כחידוש קשרים שנותקו חלילה, אבל התשובה של ראש השנה פירושה העמקת הדבקות בה' יתברך הגם שמעולם לא היה ניתוק. זהו ההסבר לכך שגם צדיקים גמורים עושים תשובה בימים אלו. אבל ככלל, התנאי הראשון לתשובה שהיא תיקון העבר וקבלה לעתיד, הוא הודאה בכך שנכשלתי, קוראים לזה 'וידוי'. כי אם לא מודים בטעות - נדונים לחזור עליה שוב ושוב ר"ל.
ועדיין צריכים להבין מדוע ראש השנה, שהוא כאמור יום ההולדת של האנושות כולה, זה עניין שלנו, של עם ישראל דווקא. ובכן אותנו בחר ה' יתברך להוביל את האנושות; הקב"ה גייס אותנו לצבאו [שמות י"ב, מ"א, ועוד] ומאז כל יהודי הוא חייל בצבא ה'. יש הרבה מה להתבונן בעניין תפקידו ותפקודו של חייל בכלל ושל חייל בצבא ה' בפרט, אבל לא זה המקום ולא זה הזמן. לענייננו חשוב לזכור שמבחינות רבות חייל אמור להיות איש מופת. גם כיום, אצלנו, זו הציפייה מכל לובש מדים. אנחנו, הצבא של הקב"ה, אנחנו נדרשים לשמש מופת לאנושות כולה, מופת של כפיפות למלכות ה' בלי פשרות, בלי עיגולי פינות.
החג היהודי שהוא אוניברסלי
הדבר הראשון והיסודי ביותר שנדרש מחייל הוא משמעת. רק על בסיס זה, משמעת ללא פשרות, הוא עשוי לשמש מופת. והמשמעת הנדרשת מאתנו, מהחיילים בצבא ה', כמו אגב מכל חייל בכל צבא, היא כפיפות מוחלטת למפקד העליון, והמפקד העליון שלנו הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה. רק בדרך זו אנחנו עשויים לשמש מופת לכל באי עולם, והם כולם מייחלים לכך. בשבועות האחרונים הזכרנו לא אחת כי ספר דברים כולו מציע לנו התבוננות שאם רק ניישם אותה, הכל יהיה טוב באמת. אמרנו גם שהנושא שחוזר יותר מכל האחרים בחומש הזה, הוא היחס לארץ ישראל. שעלינו לזכור תמיד שאת הארץ הזאת נתן לנו בורא עולם ומנהיגו וזיכרון זה יחסוך מאתנו הרבה מעשי שטות מהסוג של ויתור מרצון על חבלים מארץ הקודש בניסיון לקנות שקט כזה או אחר.
למחרת ראש השנה קוראים בתורה את פרשת האזינו, הפרשה הלפני אחרונה בחומש דברים. בעבר עמדנו על כך שבפרשה זו מוצפנת כל ההיסטוריה שלנו בכלל ובפרט ויקצר המצע מהרבות בפרטים. לענייננו, מכיוון שהשבת באה בהמשך ישיר לראש השנה ובה קוראים את פרשת האזינו, מן הראוי להתבונן, ולו מעט, בקשר שבין המלכת ה' בראש השנה ובין אחד המסרים לפחות, מאלה שמופיעים בפרשה. אומנם עיקר המסר של ראש השנה מצוי בפרשה שקראנו בשבת שלפניו, פרשת נצבים, אבל ראש השנה הוא הראש של השנה וממנו נמשכת החיות לשנה כולה. והשנה זה מתחיל בפרשת האזינו, שהיא שירת חייו של משה רבינו [פרק ל"ב]: [א] הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי. [ב] יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי, כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.
משה רבינו הוא המדבר; הפסוקים הראשונים מתייחסים כולם לתורה ברבדים שונים ולא נוכל להאריך בכך הפעם, אבל בפסוק השלישי הוא פתאום פונה אלינו ישירות בבקשה לשיתוף פעולה: [ג] כִּי שֵׁם ה', אֶקְרָא: הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹקֵינוּ. הוא מבקש מאתנו, בתגובה לקריאה שלי בשם השם - אתם הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹקֵינוּ. מכאן למדו חז"ל כמה וכמה עניינים יסודיים בעבודת ה' המשותפת ליהודים. כמו למשל שצריכים לענות 'אמן' אחרי ברכה, שצריכים לברך לפני שלומדים תורה ועוד. הרעיון הוא שאפילו משה רבינו, עם כל מעלתו שאיש לא זכה להגיע אליה, יכול אומנם לקרוא בשם ה' אבל הוא אינו יכול לעשות את העבודה במקומנו. כדי שגם אנחנו נזכה לגעת בדבקות, נדרש מאתנו לשתף פעולה עמו ולהגיב על דבריו במילים המאמתות אותן, שזו המשמעות של 'אמן'.
כאמור, האימות הזה מועיל לנו, הוא פותח בפנינו את הדרך (כלומר פותח את הלב שלנו) להתחבר לאמת ה', שזו העבודה של ראש השנה, לקבל עלינו את מלכות ה' באמת. ואם זה באמת - "האמת אין בה הפסק" אומרים קדמונינו, כלומר קבלה אמיתית של עול מלכות שמיים צפויה לעמוד בכל המבחנים ולהעניק לנו כוח להתגבר על כל המכשולים. דומה כי יותר מכל דבר אחר, זה מה שחסר לנו, קבלה אמיתית של עול מלכות שמיים. לא בטוח שיש זמן מתאים לסגנון של תוכחה, אבל הזמן הזה של ערב ראש השנה בוודאי אינו מתאים. לכן לא נתייחס למה שלא בסדר, רק נציין שחז"ל אומרים לנו כי השופר של ראש השנה קורא לנו לעשות עבודה יסודית בשני תחומים, התחדשות ושינוי.
על הפסוק [תהלים פ"א]: [ד] תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ, שׁוֹפָר; בַּכֶּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ. אומרים חז"ל במדרש: בחדש זה תחדשו מעשיכם בשופר, בחדש הזה שפרו מעשיכם. אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אם שפרתם מעשיכם - הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו - כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים והופך לכם מדת הדין למדת רחמים. אימתי - בחדש השביעי. גם התחדשות וגם השתפרות מבקש מאתנו ראש השנה. שנה זה מלשון שינוי וזה הרבה יותר מחידוש. כי חידוש יכול להיות גם חידוש הישנות, התמדה בדרך מסוימת, [איכה ג'] [כג] חֲדָשִׁים, לַבְּקָרִים, רַבָּה, אֱמוּנָתֶךָ. לעומת זאת, שיפור זה שינוי, זה לעלות על דרך חדשה לגמרי וזה הרבה יותר קשה. זה אפשרי רק על יסוד מה שאמרנו קודם, קבלת עול מלכות שמיים באמת. זה הבסיס היחיד שעשוי להעניק לאדם, לחייל בצבא ה', את הכוחות הדרושים להתמודד עם כל הקשיים והפיתויים בעולם הזה, ולנצח.
ומתוך תודעה כזאת של היותנו חיילים בצבא ה', חיילים שמבצעים פקודות בשלמות, נתגבר בעזרת ה' על כל המכשולים ונזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים.
