שנהיה לראש

דייר - תתחדש! אפתח בשאלה: האם אפשר להיות דייר ואורח בעת ובעונה אחת? נשמע לא לוגי. אולם דוד המלך, נעים זמירות ישראל מצביע על כך כאפשרות ריאלית במזמור ח' בתהילים (שנאמר בתפילה מחודש אלול ועד שמחת תורה): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". משאלתו היחידה היא להיות דייר קֶבַע בהיכל ה', ועם זאת לא לתת להרגל להשתלט עליו ולהקהות את הרעננות של המצוות, אלא בכל פעם להתלהב מהמצוות מחדש, כאילו הוא מבקר לראשונה בהיכל. רעיון הקירבה לקב"ה בא לידי ביטוי אקטואלי במיוחד בימים אלה, הימים הנוראים, כאשר על-פי התפיסה הציורית של חסידוּת חב"ד, המלך - דהיינו ה' - נמצא בשדה, קרוב לכל יהודי ובהישג ידו המושטת לכול. זוכרים את הסיפור החסידי על אייזיק והאוצר? כן, זה אותו יהודי שהרחיק עד קרקוב למצוא את האוצר שראה בחלומו, ולבסוף נתגלה לו שהאוצר נמצא בחצרו(!). אין צורך להרחיק עד המזרח הרחוק כדי לגלות דרך חיקוי הבודהיזם את המקור, אוצר היהדות, שנמצא בכל נשמה יהודית, קרוב מאוד, ממש מתחת (ובעצם מֵעל) אפו של כל יהודי. עליו רק לחשוף את המטמון העשיר החבוי בו, להתוודע אליו באמצעות המצוות. המצווה היא מכשיר להַעֲצָמָה אישית, כלי להתחברות האדם (מצווה, כפי שמסבירים בחב"ד, היא מלשון צוותא, חיבור) אל פנימיותו, נשמתו ובוראו. בדומה למשקולות המפתחות את שרירי האדם, כך המצוות מפתחות את אישיותו, ומגבשות את זהותו, ומשום כך הן חלק בלתי נפרד מאורח חייו.

לא הכל דבש

בתודעה הישראלית מזוהים המועדים יותר מכל כחגים קולינריים. מלבד הגפילטע פיש, שהפך למאכל המסורתי המובהק של שבת וחג, מתאפיינים רוב החגים במאכלים המסורתיים המיוחדים שלהם. בראש השנה אלה התפוח בדבש, הרימון ושאר סימנים לשנה טובה ומתוקה. ובכלל בחג זה הכל דבש. עוגת דבש, תבשילים מתוקים בדבש ועוד. האמנם זו היא משמעות החג ביהדות? ודאי שלא. שתי פרשות בתורה דנות בנושא החגים. פרשת אמור בספר ויקרא דנה בחגים באופן כללי, ופרשת השבוע פנחס עוסקת בהם בהקשר לקורבנות.

מה המכנה המשותף בין שתי הפרשות?

שתיהן מלמדות על מהות החגים. מעֵבר לכך הדמיון ביניהן בא לידי ביטוי במשפט המפתח החוזר כמוטיב מַנְחֶה (לייטמוטיב) בכל החגים בשתי הפרשות: "מקרא קדש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו". קדושת החגים דומה לקדושת השבת. מקיימים בהם תפילות מיוחדות, לומדים תורה, מענגים אותם בשתי סעודות, בקידוש, בזמירות ובפיוטים. עד כאן ההיבט הראשון של החג, איך לקדש אותו, צד ה'עֲשֵׂה' המקביל ל'זכור' של יום השבת. אך בכך לא די. כדי לקדש את החג יש צורך בראש ובראשונה ב'לא תעשה', לא לחלל את החג בכל מלאכה. צד זה מקביל ל'שָׁמוֹר' של יום השבת. אכן ביום טוב אסורות רוב המלאכות כמו בשבת, חוץ מאוכל נפש. מותר לבשל ולהדליק אש בחג (דרך העברה ממקור אש אחר), אך אסור לנסוע, להדליק חשמל או להפעיל מכשירים אלקטרוניים, לקרוע, לכבס, לכתוב וכד'. ומהי מלאכה? בניגוד לעבודה יש בה אלמנט של יצירה, ליצור דבר שלא היה לפני הפעולה: חשמל, אש (גם אם מדובר רק בלחיצה על המתג), זֵכֶר לשביתת ה' ממלאכת הבריאה בשבת. אחרי שהשלמנו חור או שניים בהשכלה היהודית (הלכה למעשה), הגיעה השעה להשיב על השאלה, מהי מהות החג לאור המקורות.

הכל מתחיל בראש

לא הכל (עוגות) דבש בראש השנה. ראש השנה, שהוא סיום שנה ותחילת שנה כאחת, הוא יום של חשבון נפש אישי ולאומי. ראש השנה נקרא בשם זה לא רק מבחינה קלנדרית, משום שחל בא' תשרי שהוא היום הראשון בשנה. שֵם החג מסמל גם את שליטת התודעה על היצר. הראש הוא גם סמל למנהיגות, כפי שאנו אומרים בליל החג "שנהיה לראש ולא לזנב". כבני מלכים עלינו להיות מובילים, השולטים ביצר ומוליכים אותו באף, ולא מוּבָלים. מעמד זה הולם את היום המיוחד, שהוא יום המלכת ה' על העולם. השם מציין גם את זקיפות הקומה שעלינו לחוש בקיום התורה, רעיון המשתקף גם בפרשת ניצבים. אולם הידעתם גם כי בראש השנה חוגגים יומהולדת לאדם? האדם נולד ביום השישי של הבריאה לקראת שבת. ויש לכך משמעות מיוחדת. הרב פינקוס מציע פירוש מאלף להולדת האדם בראש השנה. הוא מצביע על כך, כי האדם מוגבל מאוד מבחינה פיזית, הוא מוגבל בגודל צעדיו וגם בחושיו הפיזיים. בידיו, חוש המישוש, הוא מסוגל לגמוע מרחקים קטנים בלבד. לעומת זאת, בחושיו התפיסתיים, הממוקדים בפניו (הפנים הם ראי הנשמה) הוא מסוגל לגמוע מרחקים הרבה יותר גדולים. בחוש הריח הוא מסוגל להריח מרחוק. אוזניו מרחיקות לכת, ובחוש השמיעה הוא קולט גלי קול במהירות 340 ק"מ לשנייה. אך לשיא הוא מגיע בחוש הראייה, בעיניו המסוגלות להגיע עד לכוכבים ממרחק שנות אור. האדם, שנולד בראש השנה, יום מלכות ה', הרחוק כל כך פיסית מהבורא, מסוגל מבחינה תפיסתית להיות קרוב לה' ולחוש בגדלותו. לכן עליו לנצל חושים אלה לניקיון רוחני- להריח, לשמוע, לדבר ולראות דברים חיוביים ולהשתמש בחושים כמכשיר לקיום מצוות. ראש השנה נקרא גם יום תרועה על שם התקיעה בשופר, המסמלת את מלכות ה' מזה והכנעת היצר מזה. במילה 'תרועה' אכן מגולמות משמעויות אלה. מילה זו משמעותה שבר (רעוע), שמצביעה על שברון הלב, דהיינו הכנעת היצר. אולם משמעות המילה היא גם שמחה על מלכות ה' בנו, כלשון הפסוק בתהילים: "הריעו לה' כל הארץ". בנוסף, מילה זו היא מלשון רֵעַ, חבר, ההתחברות לבורא ולפנימיות הנשמה. בארמית יש למילה משמעות נוספת,מלשון רצון. כך בפסוק "יהא רעווא קדמך", משמעו יהא רצון לפניך, הבורא. ויהי רצון שנזכה להתחבר לרצון הבורא ולפנימיותנו, ושנזכה לשנה טובה ומתוקה.