באחת השבתות ישבתי בפגישה משפחתית והקשבתי לשיחות של אחר-הארוחה. שמתי לב שבפגישות משפחתיות או בפגישות חברים לא עובר זמן רב לפני שנוצר פיצול בין הגברים והנשים. הנשים יושבות ביחד ומדברות בקולות נמוכים ממתיקי-סוד, על היחסים האישיים במשפחה ובחוג המכרים והחברים ואינן משתפות את הגברים בשיחה. למעשה, אני חושד שהגברים אינם משותפים בשיח הנשים בשל פגם באישיות הגבר שאינו מאפשר לו להבחין בניואנסים דקים של התנהגות שכל-כך חשובים ביחסים הבין-אישיים.
הגברים, מתוך אותו חוסר הרגישות, נוהגים לפטור את שיח הנשים כרכילות ועוברים להתווכח בלהט, בקולות גבוהים, משסעים אחד את דברי השני. הם מדברים על דברים שברומו של עולם, או בניסוח מדויק יותר - הגברים מדברים על נושאים שראו במהדורת החדשות האחרונה של הטלוויזיה. לפעמים זה מביך לשמוע אנשים משמיעים הגיג של כתב טלוויזיה יהיר או עיתונאי נקמני.
כבר הרבה זמן יש לי הרגשה לא נוחה בשיח הגברים הזה. לא רק הצורה של הוויכוח מפריעה לי, אלא עצם הטיעונים. כן, אני יודע שאין סיכוי רב לשכנע בוויכוח. במקומותינו אנשים לא נוהגים להקשיב לטיעונים כדי להשתכנע, אלא כדי לסתור אותם עם טיעונים שכנגד. ייתכן שהם צודקים. למה להקשיב לטיעונים כאשר הם משוכנעים שהצדק איתם וכל מה שהם צריכים זה לשכנע אותי בטעויות שלי?
באותה שבת, ישבתי והאזנתי לטיעונים המתלהמים בעד המחאה ונגד הממשלה באי-נוחיות. פתאום התחוורה לי אחת מהסיבות לאי-הנוחיות. הטיעונים שיכולים להיות צודקים בפני עצמם, אינם לוקחים בחשבון את ההשלכות הרחבות יותר. זה מאפשר לטעון שצריך להעלות מיסים כדי לממן רווחה חברתית, ושנייה לאחר מכן לטעון טענה הפוכה שהמיסים גבוהים מדי ולא משאירים הכנסה פנויה.
אני מבין את הצורך של הטלוויזיה להתמקד בנושא בודד ולהקצין את ההצגה שלו כדי להביא להתעניינות ולרייטינג, אך הנטייה של אנשים לקבל את צורת הדיון השטחי הזה ללא ביקורת, מדאיגה. יש נטייה, שגם היא נובעת כנראה מחיקוי של מה שקורה בטלוויזיה, לראות את המדינה כגוף נפרד ואפילו עוין לאזרחים. הטיעונים הנזרקים לחלל האוויר הם בסגנון: "המדינה לוקחת מאיתנו מיסים כבדים ואנחנו לא מקבלים כלום בתמורה”; "למדינה צפוי עודף גבייה של 30 מיליארד שקל. למה לא נותנים זאת להקל על העומס שלנו?”; "למה המדינה לא מורידה את יוקר המחיה?”; "המדינה גורמת לכך ששני בני זוג עובדים לא גומרים את החודש”. מי זאת אותה מדינה שעושה דברים כל-כך נוראים?
במדינה דמוקרטית המדינה היא אוסף של כלל האזרחים ולא גוף נפרד (כמו שקורה בדיקטטורה). כל 'הכנסה' של המדינה באה מתוך תרומת המס של האזרח, וכל שירות נוסף שהאזרח רוצה לקבל מחייב אותו לשלם מס נוסף. המדינה המיוצגת על-ידי הממשלה הנבחרת היא אוסף רצונותיהם של האזרחים. על אופן הניהול שלה (יעילות, שחיתות וסדר עדיפויות) היא נבחנת.
אי-אפשר להפריד בין ה'מדינה' לאזרח. כל תפקידו של השלטון הוא לקבוע סדרי עדיפויות לפי האידיאולוגיה של המפלגה השולטת באותו זמן. האזרח שרוצה הגדלת סל השירותים יכול לדרוש שינוי סדרי העדיפויות, אך אינו יכול לדרוש להגדיל צורך אחד ללא ויתור על מרכיבים אחרים באותו סל שירותים. ההפרדה הזו גורמת לדרישות האבסורדיות שהמדינה תיתן בלי שאנו נשלם. שנקבל זכויות בלי חובות.
אי-אפשר להציע שינוי בלי להתחשב בתוצאה אפשרית. לדוגמה - הדרישה להעלאת מס על השכבות המבוססות כדי להגדיל את השירותים לטובת השכבות העניות, מתעלמת מתוצאה של ירידת סך הגבייה מאותן שכבות מבוססות. עובדה היא שהורדת המיסים הגדילה את ה'עוגה הלאומית' והביאה דווקא לאותו עודף גבייה שכולם לוטשים אליו עיניים.
מחשבות אלו הביאו אותי למסקנה המתבקשת שלולא הייתי גבר חסר רגישות חברתית, הייתי מצטרף לשיח הנשים. נמאס לי מגברים המצטטים משפטים מתוך העיתון כאילו היו אלו דברי אלוהים חיים.
