מוסטפה כמאל (אתאטורק - אבי הטורקים) ייסד את טורקיה המודרנית על חורבות האימפריה העות'מאנית. אימפריה זו, שפעם הייתה אימת אירופה וששלטה על שטחים שהשתרעו מוינה בצפון ועד מכה בדרום, חוותה גסיסה ארוכה עד התפרקותה הסופית בסוף מלחמת העולם הראשונה. התרופפות השלטון המרכזי, ניוון כלכלי והרבה שחיתות היו בין הגורמים שהובילו לכך. לקראת סוף המאה ה-19 כונתה "האיש החולה של אירופה".
במשך אותה מאה חוותה האימפריה התקוממיות של לאומים שהיו תחת שליטתה כמו הסרבים והיוונים, והפסידה שטחים רבים באירופה ומחוצה לה למעצמות אירופאיות אחרות. ההפסד במלחמת העולם הראשונה היה רק המסמר האחרון בארון הקבורה שלה. היא נותרה בתום המלחמה תחת כיבוש משפיל של מדינות ההסכמה ותנאי כניעה משפילים עוד יותר.
מוסטפה כמאל הבין את הסיאוב שגרם לסוף האימפריה והביא לכיבוש משפיל של איסטנבול בידי בעלות הברית. הוא הבין שהחיבור מזרחה הוא שהביא לדריכה במקום במשך מאות של שנים, ולפיגור אחרי אירופה הנוצרית. הוא ראה את השמרנות הדתית כגורם משמעותי בתהליך זה. לכן, כשעלה סופית לשלטון בסוף מלחמת העצמאות הטורקית, ב-1923, ביכר לפנות מערבה. המדיניות שלו שאפה להפוך את טורקיה למדינת לאום מודרנית וחילונית; שכן הוא ראה בדגם האירופאי של מדינה ללאום מודל לחיקוי ואמצעי להביא את טורקיה אל התקופה המודרנית.
הוא נקט בצעדים דרסטיים בכדי לשנות את האוריינטציה של טורקיה; הוא שינה את הכתב מערבי ללטיני, סגר את בתי הספר האיסלאמיים (ה"מדרסות"), פיזר את בתי הדין השרעיים והכפיף את כל המערכת המשפטית - כולל את דיני המעמד האישי (נישואין וגירושין) - לחוק האזרחי. הוא חייב את הגברים להוריד מראשם את התרבושים המסורתיים, וניסה לחייב את הגברות להסיר את כיסוי הראש, החיג'אב. מעבר לצעדים אלה הוא ביטל את הסולטאנות (שהיה גם סמל דתי) והפך את טורקיה לרפובליקה עם מוסדות דמוקרטיים. בתחום המדיני הקפידה טורקיה להימנות על המחנה המערבי והיא הייתה ועודנה אחת מהחברות המשמעותיות בברית נאט"ו. לאורך שנות המלחמה הקרה חשיבותה הייתה ראשונה במעלה בבלימת ההשפעה הסובייטית. כוחותיה אף השתתפו במלחמת קוריאה, ובתחומה הוצבו מערכות נשק שונות מול ברה"מ.
אם נבחן את מצבה של טורקיה כיום נגלה מצב שונה בתכלית; כ-90 שנה אחרי תחילת המהפיכה שהנהיג כמאל, אפשר לומר כי היא הצליחה בהרבה מובנים. טורקיה כיום הינה מדינה מודרנית בעלת משק מפותח ועם אחת הכלכלות המשגשגות בעולם. בתחום החינוך והטכנולוגיה היא אינה מפגרת אחרי מדינות אירופה האחרות, אחוז האוריינות בה הוא גבוה יחסית, התעשיה שלה מפותחת מאוד והיא מייצרת מוצרים שמיוצאים לכל היבשת. צבאה הינו צבא מודרני, מצוייד היטב ונתמך על-ידי תעשיה צבאית מקומית.
בתחום יחסי החוץ הדברים גם השתנו; טורקיה כבר אינה רוצה להיות אבן בניין בהגמוניה האמריקנית במזרח התיכון. היא החלה לנהל מדיניות חוץ עצמאית כשהיא מנהלת קשרים עם מתחריה של ארה"ב על הגמוניה איזורית ובהם אירן ובנות בריתה. אם בעבר טורקיה הגיבה רק שהאינטרסים שלה אוימו באופן ישיר כמו במשבר קפריסין, אזי כיום היא רואה לעצמה תפקיד בכל עניין משמעותי, אם מדובר בגרעין האירני, במו"מ בין ישראל לסוריה או במצור על עזה.
גם בנקודת השפל שלה בתום מלחמת העולם הראשונה, לא חששה טורקיה להתעמת עם מדינות ההסכמה במהלך מלחמת העצמאות שלה. לאור זאת יש לראות את איומיו של רה"מ טורקיה,
ארדואן על ישראל ועל קפריסין. עימות עם מדינות כאלה בעלי אוריינטציה מערבית ברורה, מראות על נכונותה של טורקיה להרחיק לכת במדיניותה החדשה. אם יממש ארדואן אף את חלק מאיומיו, לא קשה לדמיין תרחיש של פרישה מנאט"ו ואף עימות חזיתי עם האיחוד האירופי. ייתכן גם שטורקיה תחדש את הדרישות הטריטוריאליות שלה לאיזורים בצפון עירק, ושהנוכחות הצבאית הטורקית שם תהפוך לקבועה.
עיון במצע מפלגת "הצדק והשיוויון" מפלגתו של רה"מ טורקיה ארדואן, לא מראה חריגה גסה מהמסורת הכמאליסטית. אין שם קריאה לפרק מוסדות דמוקרטיים או להשליט את הש'ריעה כמערכת החוק במדינה. החלק היחיד שחורג מהמסורת הכמאליסטית הוא במדיניות החוץ, במיוחד כלפי מדינות מוסלמיות באיזור. כלומר, ארדואן וממשלתו רק מיישמים את מצעם ומנסים להגדיל את ההשפעה האיזורית של טורקיה. יתכן שזהו רק צעד טבעי עבור מדינה זו שכונתה בעבר הרחוק "האיש החולה של אירופה". כנראה שאותו "איש חולה" הבריא ודורש את ההשפעה שהייתה לו בעבר.
