עם נחיתתו בישראל של ראש הממשלה, מר נתניהו, החוזר עטור שבחים על נאומו המזהיר, לדידם של המומחים השונים, המציאות היא זו שתתפוס מקום של כבוד ולא הנאומים חוצבי הלהבות באו"ם ובכל מקום אחר. ככלל, נאומים לא שינו את פני ההיסטוריה אלא מעשים ממשיים. נכון שאין להמעיט בערכו של נאום אך מכאן ועד הפיכתו לחזות הכל, הדרך ארוכה מאוד. מטוטלת מצב הרוח אצלנו משתנה תדירות לפי נאומים. קחו למשל את האופוריה שאחזה באזרחי ישראל היהודים לאחר נאומו האחרון של הנשיא אובמה. היו שהרחיקו עד כדי כך שהשוו את עמדתו למדינת היהודים לזו של הרצל. לא פחות ולא יותר: מאז הרצל לא קם ציוני כה נלהב כמו הנשיא אובמה. קצת מוזרה השוואה זו אם נזכרים במה שאמרו אזרחי ישראל לאחר ביקורו הקודם של ראש הממשלה בוושינגטון והפגישה הטעונה מאוד בין שני המנהיגים. אז אובמה היה אנטישמי מובהק. היום הוא ציוני נלהב. ממש מטמורפוזה דיפלומטית. ראוי לשקול הענקת תואר כבוד לנשיא אובמה מטעם ההסתדרות הציונית. צריך לומר אמת לציבור: אין בדיפלומטיה שום סנטימנטים ושום אהבות אולטימטיביות. הדיפלומטיה היא אומנות השגת אינטרסים חיוניים שלא בדרך אלימה. אובמה ממש אינו נרתע להרעיף מחמאות לישראל ובלבד שדבריו יניבו תוצאות חיוביות עבורו ועבור ארה"ב. ישנם מומחים היודעים לקבוע שאובמה לא ייבחר פעם נוספת. רצוי במקרים אלה להצטייד בקצת ענווה. יש לאמריקנים כמה תכונות ממש בלתי סימפטיות בעליל. אחת מהן היא שהם לא כל-כך מתרגשים מהתחזיות של אחרים. שנית, האמריקנים דוגלים באמרה המפורסמת "אין ארוחות חינם". רוצה לומר שאובמה לא יישאר כה אדיש אם מר נתניהו לא ינסה לנקוט צעדים המהווים גמול נאות לנאום ה"ציוני". יבוא יום ואובמה ידרוש את ליטרת הבשר שלו עבור נאומו הפרו-ציוני. הוא לא יישאר חייב. ההיסטוריה האמריקנית מלאה בדוגמאות מסוג זה, לכן ראוי לעשות רפלקציה מעמיקה של משמעויות נאום אובמה. לא יארך זמן רב והלחצים יתחילו להיות מורגשים בישראל. ועוד המלצת חינם: רצוי שישראל לא תהיה מעורבת בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. הכוונה היא לאותם מסרים המגיעים מירושלים, לפיהם יש לשקול היטב את התמיכה היהודית במועמד הרפובליקני, לכשיהיה. האמריקנים אינם אוהבים זאת. גם היהודים באמריקה אינם מתלהבים מהצהרות פומביות של מנהיגי ישראל. שלישית, אין לדעת מה באמת היהודים האמריקנים יצביעו בבחירות הבאות. גם להם יש כבוד למסורת כפי שיש אצלנו. אובמה לא יסטה כהוא זה ממדיניותו הכוללת לגבי העולם המוסלמי. הגם שאין קורלציה ממשית בין המתרחש בעולם המוסלמי לבין הבעיה הפלשתינית, יחסן של המדינות הערביות והמוסלמיות לישראל נובע בדיוק בגלל בעיה זו, גם אם הן משלמות מס-שפתיים. ועוד דבר אחד קטן: ישראל תלויה בארה"ב תלות מוחלטת. אין הכוונה לסכומי הכסף המועברים לישראל כל שנה, אלא לשיתוף הפעולה האסטרטגי שאין שני לו. היחסים עם ארה"ב מורכבים מאוד, כולל האפשרות של סנקציות כאלה ואחרות. למי מבין הקוראים ששכח, ראש הממשלה יצחק שמיר נגרר לוועידה בינלאומית במדריד בעל-כורחו, לכן עשה הכל כדי לטרפד כל התקדמות. התגובה לא איחרה לבוא: כספי הערבות של 10 מיליארד דולר שהובטחו למען קליטת העלייה מחבר העמים הוקפאו, ומבחינתה של ישראל הייתה זו מכה לא קטנה. אגב, מר נתניהו נכח באותה ועידה בינלאומית בהיותו סגן שר החוץ. לא מן הנמנע שהתנהגותו כיום כראש ממשלה מנסה לחקות את מר שמיר. אז לפני שמתחילות חגיגות הניצחון על ארה"ב, ראוי לבחון את המצב לאשורו, להתחשב בכל האירועים הפוקדים אותנו, ולאחר מכן לקבל החלטות גורליות. אין בכך כדי לקבוע שישראל חייבת להתכופף ולוותר על כל נכסיה האסטרטגיים.