לקולינריה האיטלקית יש בארץ לא רק עדנה, אלא גם עדיפות ברורה על פני כל קולינריה אחרת, לפחות בעיניהם של מרבית הגסטרונומים שלה. עובדה שכבר שנים רבות זוכה מטבחה של ארץ המגף להיות גם חביבו של הסועד הישראלי המצוי. הצרה היא שמרבית המסעדות אינן מצליחות לייצג את המטבח הזה כראוי. אחת מהן, למשל, היא "ארנסטו" התל אביבית (רחוב בן-יהודה 90);
אומנם מסעדה קטנה בממדיה, אבל שמתיימרת ליותר ממה שיש בה. אף שהיא כלל איננה חדשה במפה הקולינרית, ממשיכה "ארנסטו" לדרוך במקום. הגם שתפריטה מבטיח גדולות ונצורות - הוא נותר אפרורי למדי; כזה שדוגל ב"נדמה לי", אבל שמתגלה, בסופו של דבר, במלוא-מערומיו.
היינו בשניים בשעת צהריים, והחלטנו לתת צ'אנס לפסטות, שמי כמותן עשויה לייצג את המטבח האיטלקי העממי. בחרנו בניוקי ברוטב-עגבניות וברביולי-ריקוטה ותרד ברוטב-רוזה. הניוקי התגלו כננסיים מדי. טעמם היה תפל משהו, ורחוק מלהעפיל אל הפסגות. מוצלח יותר היה בצק הרביולי, ורוטב הרוזה שלו אפילו התעלה על עצמו ושיבח בהחלט את טעמו של הבצק המבושל.
טעונה שיפור
בסך-הכל היו שתי המנות נדיבות, אבל מהפסטה עצמה ציפינו למשהו נשגב יותר ממה שהוגש לנו בצלחת. אחרי ככלות הכל, אין כמוה כדי לייצג את המטבח האיטלקי העממי ביותר.
גם קינוח הטירמיסו - פאר הקינוחים של איטליה - לא התגלה בשיא-תפארתו. הוא היה חלבי מדי, ומלבד גבינת המסקרפונה המעודנת והטעימה שהציפה אותו, עם הבזקי השוקולד שממעל - נעדר ממנו טעמו של הליקר, שבלעדיו אין לטירמיסו חיים. אחרי ככלות הכל יכול היה המשקה החריף לשבח את טעמו של הקינוח ולנטרל את מתיקותו היתרה.
האספרסו, לעומת זאת, היה דומיננטי ויצג בכבוד את ארץ המגף. כמותו היה גם בקבוק הסודה שיובא ל"ארנסטו" היישר מאיטליה. והרי לכם שניים שלפחות אינם מתחזים למה שאינם.
החשבון הכולל היה סביר בהחלט. הוא הסתכם ב-195 שקל, ועליו הוספנו תשר של 15% על שרות אדיב למדי. הצרה היא שבסולם הקולינרי יכולנו להעניק ל"ארנסטו", בעלת הפוטנציאל, רק 7 מתוך 10 נקודות אפשריות, בתקווה שתצליח לשפר את הציון בעתיד.
