הדוח של ועדת טרכטנברג הוא דוח מרשים. מי שעוד נותרו לו זיכרונות מרים מהימים (והלילות) בהם הכין עבודה שנתית בתיכון, אינו יכול שלא להתפעל מהצלחתו של טרכטנברג לכתוב תוך מספר שבועות מאות עמודים בהם מוצגים נתונים, ניתוח ומסקנות, והכל בצורה בהירה, מבוססת ומשכנעת. אין כל ספק, טרכטנברג הוא אדם חכם היודע גם לחשוב וגם לכתוב.
מול טרכטנברג מתייצבת דפני ליף, שהעידה על עצמה שהיא הולכת לאיבוד במספרים, ושיש לה הפרעת קשב, ופשוט מנפנפת אותו כאילו היה איזה יתוש טורדני. יש משהו דמוקרטי ומשובב לב בהעזתה של מי שהייתה ודאי הטמבלית של הכיתה, לזלזל בצורה כזאת במי שהיה ודאי הגאון של הכיתה. סיפור ההצלחה של ליף מזכיר את הסיפור על הטמבל של הכיתה שקנה בעשר, מכר בעשרים, ומהעשרה אחוז רווח הפך למיליונר.
ולמרות הדוח הרציני של טרכטנברג, ולמרות שקשה להאמין שליף קראה ולו שורה אחת ממנו, היא פשוט צודקת, כי טרכטנברג באמת הסתלבט עליה. טרכטנברג חשב שאם הוא יגיד לה כמה היא נהדרת, וכמה טוב שהציתה את לפיד המחאה, ואיזו הזדמנות נפלאה לשינוי חברתי היא נתנה לו, היא תלך שבי אחר דברי החנופה, ותעתיר גם עליו דברי שבח. אבל ליף לא מטומטמת. היא הבינה בדיוק את המשחק שלו, ואמרה לו את האמת: "ביקשנו טיפול שורש - קיבלנו שיננית".
כי השינוי העיקרי שטרכטנברג מבשר עליו הוא שלא יהיה שינוי. לא יורידו את מס ההכנסה, ולא יעלו את מחיר הדלק. כאילו שבאמת יצאו מאות אלפי אנשים להפגין נגד תוכניות הממשלה ולא נגד המצב עכשיו. לו רצה טרכטנברג לנהוג ביושר, ולא בחנפנות מתוחכמת ומתחכמת, הוא יכול היה לומר בראשית דבריו את מה שאכן כתב בחלק הנוגע למיסוי: "צעדי המדיניות במרבית העשור הקודם היו חיוניים למשק ולחברה בישראל". "העובדה שאנחנו עוסקים כעת בתיקון חברתי ולא בצעדים להצלת כלכלה קורסת כפי שקורה במספר כלכלות מפותחות, וכפי שידענו רק ב-2003, אפשרית במידה רבה בזכות הישגי העשור האחרון". זו האמת. טרכטנברג יודע זאת, עם ישראל יודע זאת, אלה שיצאו להפגין יודעים זאת, וגם המושכים בחוטיה של דפני ליף יודעים זאת. וכיוון שכולם יודעים זאת, לא הניבה המחאה שום שינוי בדעת הקהל, ועל-פי כל הסקרים הפער בין הימין לשמאל נותר כשהיה: 65 מנדטים לימין, 45 לשמאל.
כולם גם יודעים שמי שיזם, ארגן ומימן את המחאה הזאת הם גורמי שמאל, שנוכח הקושי למכור שוב לעם אשליות שלום, ניסו למכור לו את אשליית הצדק החברתי שבאמצעותה ישיב אותם לשלטון. ולמרות שטרכטנברג יודע זאת היטב, הוא העדיף לספר לנו על עם מאוחד שאין בו יותר שסע בין ימין לשמאל: "השסעים האלה, אשר הכתיבו את סדר היום במשך עשרות בשנים, חלקם הצטמקו וחלקם נמאסו על השדרה המרכזית של החברה בישראל". בין השסעים שהצטמקו ונמאסו הוא מונה לא רק את השסע בין ימין לשמאל, אלא גם את השסע בין החרדים לחילונים. אלא שמיד אחר-כך הוא כותב שאחת הסיבות למחאה היא תחושה של אי-צדק המופנית כלפי "אלו אשר אינם שותפים מספיק בנשיאת הנטל, הן בשל השתתפותם המועטה בתעסוקה, והן בשל הימנעותם משירות לכלל ובפרט שירות צבאי", וכותב פרק שלם בדוח שלו על החרדים. בקיצור, כיוון שלעמנו נמאס כבר מהשסעים האלה, הוא יצא כולו ביחד ובמאוחד להפגין נגד החרדים. מסתבר שאפילו יהודי חכם כמו טרכטנברג לא מצליח לרמות את כולם כל הזמן.
אי-אפשר להתעלם מהעובדה שבדוח המנוסח בצורה כה מרשימה, לא ניתנת כמעט שום הנמקה לצעד המדיניות העיקרי והוא קיצוץ של מיליארדי שקלים מתקציב הביטחון והעברתם למימון צעדים חברתיים. ההנמקה היחידה שמצאתי לצעד זה היא "אבל בנקודת הזמן בה אנו מצויים הסיכונים החברתיים הם לא פחות משמעותיים מהסיכונים הביטחוניים". בשום מקום בדוח לא מצאתי פירוט של הסיכונים החברתיים, פירוט של הסיכונים הביטחוניים, או ביסוס כלשהו לקביעה זו. על איזה סיכונים חברתיים הוא מדבר?! הסכנה היחידה היא לכיסאו של נתניהו, ואפילו תומכיו לא מוכנים להפקיר את ביטחון ישראל כדי להתמודד מול סכנה זו. לא רק שזה לא רציני, זה פשוט מעליב ומדכא לחשוב שעל סמך משפט כזה אכן יבוצע קיצוץ בתקציב הביטחון.
נתניהו מינה את ועדת טרכטנברג בדיוק מאותה סיבה שברק מינה את ועדת אור: כדי לשמור על כיסאו. בניגוד לחוקי הפיזיקה, נתניהו היה מהיר יותר מברק, וטרכטנברג היה מהיר יותר מאור. בסיכומו של דבר, כנראה שנתניהו גם יצליח יותר מברק.
