זעקת התביעה לצדק חברתי מביעה חסר גדול בחברה הישראלית. לא בכדי, מאז חורבן בית המקדש לפני כאלפיים שנים, פשט המנהג בערב יום הכיפורים לקחת כסף בידו הימנית ולייעד אותו לצרכי צדקה. הכל חייבים במצוות צדקה ובמעשה חסד, עשיר ועני איש איש כפי יכולתו כברכת ה' עליו כי טוב.
אומר את הפסוקים "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם יושרו. ויחוננו. ויאמר: פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר" ללמד כוחם הרב של מספר שקלים המוקדשים כעזרה לזולת, חסרון לא משמעותי מכיסך, ומאידך-גיסא מסוגלים להושיעך מרדת שחת. ואחרי כן מסבבו סביב לראשו ואומר: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".
מלפנים היו נוהגים לקיים סדר כפרות בתרנגולים. כיום פוסקים כדעת הגאונים שאין חובה לקיים סדר כפרות בתרנגולים, שאז היו מצויים בכל חצר, ויכלו להקדישם לעניים לסעודת החג. את בני המעיים היו זורקים על הגג מאכל לעוף השמיים.
כיום מעדיפים לקיים המצווה בכסף לצדקה. השל"ה הקדוש מספר שהעניים היו מתביישים לקבל תרנגולים ולכן עדיף לפדותם ולחלק את התמורה המתקבלת בכסף מתן בסתר.
היום, כשהמטבע הוא עובר לסוחר, אין כל צורך דווקא בערב היום הקדוש, יום הכיפורים, להתאכזר לבעלי החיים, בשעה שניתן להשתמש ככפרה אמיתית, ולקיים מצוות החסד והצדקה, באופן היותר טוב והיותר מכובד על-ידי העברה כספית לנצרך.
