אין לך שעה קשה יותר מערב יום כיפור. בימים כתיקונם, גיליוטינת ה'חשיפות' עובדת אצלך שעות נוספות ואתה לא עוצר להביט לאחור אל הגולגולות הרצוצות ושלוליות הדם שהותרת אחריך. כעיתונאי תחקירים להוט אינך מפנה זמן לשקול את המחירים הנפשיים והאישיים של מלחמת העט. אבל כשהיום הגדול קרב אתה יודע שהטקסטים העתיקים במחזור יכריחו אותך הפעם להסב את הראש. להביט אל האש ואל הגפרית ולהתחלחל כמו אשת לוט, לקפוא, להפוך לרגע לנציב מלח. לאסונך, בקשת הסליחה כמעט אינה רלוונטית כאן. זה הרי ברור, עמוק בתוכך אתה יודע שבתחום העיסוק המורכב הזה הלבנת הפנים אינה מעידה, אלא היא המקצוע.
הפיוט הקסום "לך אלי תשוקתי" שממיס אותך כל שנה בדמעות אל כניסת היום הלבן עשוי להפוך השנה לכתב אישום מצמית ומשתק. הסוף המתוק והאופטימי של מלאכי החן שיוצאים לקראתך מגן העדן יישמע לך הרבה פחות מובטח. גם התוכן של הווידוי בתפילות ישתנה ללא היכר. העוונות האישיים השגרתיים יחווירו פתאום, יידמו ל'חפירות' אינפנטיליות של תלמיד ישיבה בשיעור א'. פתאום תכה בך ההכרה שאמסטף השמירה של הדמוקרטיה השתכלל אצלך מגיליון לגיליון עד שלעתים יצא משליטה. העט הנושך הזה סיגל לעצמו עם הזמן סגנון אנין. הוא מסוגל היום לקרוע את קרבנותיו באלגנטיות, בהומור מדויק, בדימויים רוויי צבע ועומק, במשחקי שפה. מכאן האימה שהולמת בך, השיתוק שפושה בך ברגע שא-לוהיך דורש ממך לעמוד עירום ועריה מול מראת בדולח מדויקת, כזו שמשקפת אותך בגודל טבעי.
מתחת לטלית אתה נזכר שכל "תחקיר בלעדי" הוא מעוות שלא יוכל לתקון וחסרון שלא יוכל להימנות. שכמו שאמר שמואל בגמרא, אין באמת תמורה ואין תחליף לנזק שכבר נעשה. "אפילו גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו" (תענית טז ע"א), כי את מה שלקחת אי-אפשר להחזיר. ככה זה. הודעת התנצלות בפונט 12 נקודות מודגש לא באמת תטשטש את משקעי העלבון והבושה של מי שקלונו נגלה ברבים. והעלבון, אוי העלבון... רב נחמן בר יצחק זיהה אותו פעם: "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא" (בבא מציעא נח ע"ב). אתה יודע שעל המוות החיוור של הבושה אי-אפשר לפצות, מה שמת בנפש כבר לא ישוב. וכמה מוות מסתתר במושג הארכאי 'לשון הרע'.
אז על מה אתה חולם בתפילה, עיתונאי קטן שלי? מה מתרחש בנשמתך ברגע שאתה הופך ממצלם למצולם, מכותב לנכתב, ממבקר למבוקר?
אתה מנסה לשחק על השוליים, להיתלות על הזיזים. אולי להסתמך בדוחק על דוד, שזעק לא-לוהיו - "רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה" (בבלי ברכות ד ע"א). והאמת היא שזה קצת נכון. כי במקצוע המרתק והמלוכלך שלך אין לך פריווילגיה לכתוב על פריחת כלניות בנגב או על עמותה שמעבירה זקנות בכביש. המשימה שלך היא לשחרר את מערכות הציבור מהסתימות המבאישות שתוקעות אותן, לא פחות. להטיל אור מסנוור על פינות אפלוליות וטחובות שמאפשרות לטיפוסים מפוקפקים לעשות את מה שאסור, ולשמן גלגלי שיניים במכונות אתיקה שכבר מזמן לא זוכרות את העבודה. כפי שאמר פעם אורוול, אתה שייך לאנשים האפלים שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בלילה. ובניגוד למה שאמר השרף מקוצק, לא תמיד מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, לפעמים אין מנוס וצריך לגרש את החושך במקלות.
אבל זה לא מספיק, כי חוק הקארמה משחק פה נגדך - אם בניסוח הקבלה של 'רוח אייתי רוח ואמשיך רוח', אם בניסוחם של חז"ל 'עבירה גוררת עבירה', או בניסוחו של ניוטון שקובע שלכל פעולה יש תגובה בעלת טבע ועוצמה המנוגדת לה. כך או כך, אתה יודע שאלימות גוררת אלימות, ושאנרגיה שלילית לא באמת יכולה ליצור תוצאות חיוביות. כך, לדוגמה, אתה יודע שגם כשאתה להוט לחשוף סוטה המהווה סכנה לציבור, אחוז משמעותי מאלה שיקראו את המאמר שלך יעשו זאת לא כי הם מודאגים מהנושא ורוצים לשפר אותו ולא כדי לדעת איך להגן על בנותיהם, אלא פשוט מפני יצר החטטנות והרכלנות. אחר כך הם ייאנחו, יגידו "הוי, מזעזע", ויקראו פעם שנייה כדי להזדעזע שוב. המהדרין יקראו שלוש פעמים כדי להזדעזע עוד יותר. וכך עזרת להם להיות במקום קצת יותר צהוב ומציצני מהמקום שהם היו בו קודם.
אז מה בכל זאת? פתרונות מושלמים אין, אבל כדי לשרוד תידרש בכל זאת לשני כלים בסיסיים: צידוק פנימי ומעטפת הגנה. הצידוק דורש פרספקטיבה היסטורית. כבר מימי יעל אשת חבר הקיני היה ברור לחכמינו שלעתים המצווה באה דווקא דרך עבירה, שלפעמים המערכה הרחבה והסיזיפית תוכרע רק בזכותה של גיבורה אנונימית שמוכנה לשכב עם סיסרא. במציאות היום בישראל זה נכון שבעתיים: בלי ניקוי אורוות יסודי ובלי מאבק עיקש על כללי משחק הוגנים, הרוב היהודי בארץ ימשיך להפסיד פעם אחר פעם. בלי הבנה יסודית של מנגנוני השליטה והכוח האלטרנטיביים, בלי התעוזה הנדרשת בעמידה הלעומתית - האנומליה של שלטון המיעוט תישמר.
השראה ליצירת מעטפת ההגנה תקבל מר' צדוק הכהן מלובלין. האדמו"ר החסידי התייחס פעם לאחת המצוות הקשות ביותר בהלכה היהודית - השמדת עיר הנידחת. אחרי שהתורה מתארת בפרטים ובצבע את החיסול והטיהור של העיר שטבעה כולה באובדן זהות של עבודה זרה, היא מסכמת בברכה: "ונתן לך רחמים וריחמך". מה זה אומר? שהטעות הגדולה ביותר שעשויה לצמוח בקרב מי שהשתתפו במחיית העיר היא הזיהוי של הרצון הא-לוהי עם מלחמות ועם כוחנות. אל תחשוב שכדי לתקן את העולם אתה חייב להרוג, מזהיר ר' צדוק. העצמות הא-לוהית נעלית מהדין כמו שהיא נעלית מהחסד, והיא יכולה להופיע דרך הדין כמו דרך החסד. המעשה הנכון צריך להיבחן מתוכו, הכול בהתאם לזמן ולמקום. הוא יכול להיות קשה ונוקב, או רך ומלא רחמים. צריך לדעת להיות שם וגם שם.
אך החשוב מכל הוא להיות מסוגל להישיר מבט. לדעת שישבת 'שבעה נקיים' לפני כל תחקיר וכל ראיון וכל כותרת משנה, כי אתה מודע לכך שהעבודה שלך עוסקת בדיני נפשות. להיות מסוגל להביט למבוקרים שלך בלבן של העיניים בלי למצמץ, כי אתה מאמין במה שכתבת. לעמוד מאחורי כל מילה שהודפסה, כי אתה יודע שעשית הכול כדי לבדוק את הדברים עד להיכן שידך מגעת. ועם זאת לדעת גם שמי שעושה גם טועה. לקבל את זה ששגיאות היו, הינן, ויהיו. נכון, אתה חייב לקחת אחריות מלאה עליהן, אך בה בעת חשוב לזכור שבשביל שימחלו לך למעלה עליך להיות מסוגל גם למחול לעצמך כאן למטה. גמר חתימה טובה.
