שר החינוך גדעון סער [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מה שלא יעשה השר סער, הוא תמיד יחטוף ביקורת. בקיץ האחרון החליט לקצר את חופשת הקיץ של הילדים. למה? כי ההורים התבכיינו שהם "לא יכולים יותר". ומי הראשון להזדעק? ההורים כמובן | |
|
|
|
|
מעריב הקדיש את עמוד 8 שלו בערב יום הכיפורים לכתבה, שחלקה אינפורמטיבית וחלקה הסתה פרועה, במורי ישראל. הרקע מעט נדוש ושחוק: החופשות של הילדים. העיתון הזכיר להורים, שלא הפנימו עדיין, שהחל ביום ראשון הקרוב, אחרי צום יום כיפור, הילדים לא חוזרים לבית הספר עד אחרי חג הסוכות. הם מחזירים "על החשבון" את ימי החופשה, שיקוצרו להם בקיץ 2012. זאת במסגרת מדיניות החופשה החדשה שהנהיג משרד החינוך. הרקע: קיצור החופש הגדול החל בשנה זו, והחזרת ימי החופשה במהלך השנה.
בחלק השמאלי של העמוד בחרו עורכי מעריב לתת במה חד-צדדית לאחת בשם כרמית ספיר ויץ, שהגדירה את עצמה אימא מיואשת. הגברת ויץ משתלחת בצורה בוטה חסרת-תקדים במורים "שעובדים קשה" ומגחכת על כך. היא משתלחת במשרד החינוך ובשר העומד בראשו, וכמובן מכלה את זעמה על תורת ישראל וחגי ישראל. כאילו שחגי ישראל נכתבו עבור המורים ורק הם נהנים מזה. אבל ניחא. לא זו הנקודה.
הוויכוח על החופשות של התלמידים בבתי הספר כבר מזמן מיצה את עצמו. הרי מה שלא יעשה השר סער, הוא תמיד יחטוף ביקורת. בקיץ האחרון החליט לקצר את חופשת הקיץ של הילדים. למה? כי ההורים התבכיינו שהם "לא יכולים יותר". ומי הראשון להזדעק? ההורים כמובן, חבריה של הגברת ויץ. "כיצד זה אתה מודיע פתאום על קיצור ימי החופשה?" הטיחו בשר, "ומה עם החופשה המשפחתית? ומה עם הכרטיסים לחו"ל שקנינו?" אחר-כך עלו לרגל אל השר כל סוכני התיירות, ושר התיירות בעצמו העלה את הנושא בממשלה שחששו מגל ביטולים בשיא העונה.
המורים עצמם, לא הגיבו רשמית (ממילא חלקים גדולים מהם כבר נמצאים בבית הספר החל ב-15 באוגוסט, לידיעת הקוראת ויץ), אבל רמזו לשר המכובד שאין בעיה שיקצר להם ארבעה ימי חופשה, אך בבקשה שיחזיר את זה בדרך כלשהי. לארגוני המורים לא היה זכור שהם חתמו מרצון על ויתור ימי חופשה, זכות בסיסית של כל עובד במדינת ישראל. מעניין אם הגברת ספיר ויץ מוכנה לוותר גם היא מרצונה החופשי על שבוע חופשה? כמובן שלא. אז השר התעשת, מצא פתרון סביר פחות או יותר, ועכשיו שוב יש כאלו שלא מרוצים. כל-כך צפוי, כל-כך ישראלי.
|
|
אז אם מחפשים סיבות למצבה העגום של מערכת החינוך, המאמר של הגברת ויץ ורבים רבים שחושבים כמותה הוא אחת סיבות. הזלזול במעמדו של המורה, היעדר מאבק ציבורי אמיתי לשיפור תנאי הלימוד של הילדים בכיתות ושל המורה עצמו, היעדר מודעות לתפקיד החשוב שיש בהוראה לגבי עתידה של מדינת ישראל.
הגיע הזמן שהגברת ויץ וכל אלו שתומכים בה יחזירו את האחריות לחינוך ילדים אליהם, כי הילדים האלו הם שלכם ואף אחד לא הבטיח לכם בשום מקום שמישהו אחר יגדל אותם בשבילכם.
|
|
וכאן הנקודה המרכזית. סיפור החופשה הוא רק התירוץ. הסיבה לצורת ההתנסחות של הגברת ויץ ורבים שחושבים כמוה היא אחרת לגמרי. היא קשורה במציאות עגומה שמאפיינת את החברה הישראלית והיא אחת הסיבות למצבה העגום של מערכת החינוך בארץ.
ההורים בישראל הסירו מעצמם כל אחריות לגידול ילדיהם. חוץ מאשר להביא אותם לעולם, סבורים ההורים שאת מלאכת גידול הילדים צריכים אחרים לעשות עבורם - הסבתות, המטפלות, הגננות וכמובן המורים והמורות בגיל המתאים. מורה או גננת בישראל כבר מזמן איננו מחנך. הוא השמרטף של המדינה. הוא זה שההורים מפקידים אותו בידיו בשעה שבע וחצי בבוקר ורצים לקריירה. עד לשעה ארבע או חמש הם לא רוצים לדעת ולשמוע מה קורה עם בנם. הם יודעים שיש להם בייבי-סיטר ששומר עליו.
הגברת ויץ, כמו הורים רבים, לא מסוגלים להסתדר עם שלושה ילדים כל יום בין חמש אחר-הצהריים עד שמונה או תשע, כאשר הם הולכים לישון. אז למה היא סבורה שהמורה בכיתה, שהיא בדיוק כמוה, ומשתכרת מן הסתם פחות ממנה, צריכה להסתדר עם 40 ילדים כל יום שבע שעות? אם זה היה תלוי בגברת ויץ ובדומותיה, המורים בכלל לא צריכים לצאת לחופשות גם בחגים ובחול המועד. ועוד שמטרפים כבר אמרנו? הרי ויץ עובדת קשה כל יום וגם לה מגיע מנוחה, לא?
|
|
|
עובדים לא פחות קשה מכל בעל מקצוע אחר [פלאש 90]
|
|
|
|
|
| הילדים מתמכרים לפלאי הטכנולוגיה - טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפונים חכמים. הכל בעידוד ההורים, בסמכות וברשות. אז מה אם אימא ואבא לא מרשים? אחר-כך כשהילדים מגיעים לכיתה כולם מתפלאים למה הם גם לפעמים זורקים כיסא על המורה | |
|
|
|
וזה לא נגמר כאן. ההתפרקות מאחריות באה לידי ביטוי גם בתפקוד ההורים בבית. גם הם כבר אינם מקור הסמכות כלפי ילדיהם. כדי להשיג משהו הם צריכים לנהל מו"מ. הענשת ילד היא דבר מסוכן וצריך להיזהר בו. הילדים מתמכרים לפלאי הטכנולוגיה - טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפונים חכמים. הכל בעידוד ההורים, בסמכות וברשות. אז מה אם אימא ואבא לא מרשים? אחר-כך כשהילדים מגיעים לכיתה כולם מתפלאים למה הם גם לפעמים זורקים כיסא על המורה, אם במקרה אבא שלהם לא עשה זאת בחדר המנהלת.
אגב, סקטור המורים איננו הסקטור היחיד שאינו עובד במתכונת של פקידים. דפוס העבודה דומה לשעות עבודה של בעלי מקצועות חופשיים כגון רופאים, שופטים, עיתונאים שעובדים במשמרות ועוד. אצל המורים זה שקוף כי הם שומרים על הילדים שלנו ואפשר לעשות עליהם עליהום. זה באופנה.
ויץ שואלת במאמרה המתבכיין איך יגדלו לנו פה עוד כמה חתני פרס נובל אם כך יימשך המצב? היא שוכחת שחתני פרס נובל, כמו פרופסור שכטמן מהטכניון, הם תוצר של מערכת חינוך אחרת שהייתה פה, לפני חמישים שנה, אז עדיין השקיעו פה בחינוך למרות שהיו בעיות ביטחון לא פחות קשות. זו הייתה אז מערכת חינוך שהיו לה בדיוק את אותן חופשות, עם אותם חגים. מערכת חינוך, שהילדים היו של הורים שעבדו לא פחות קשה מהגברת ויץ, אבל הם ידעו היטב לכלכל את חייהם, זמנם ומשאביהם כדי שיהיה זמן גם להיות עם הילדים. הם ידעו לתכנן את החופשות שלהם שמגיעות להם מכוח החוק, כדי שיתאימו גם לשהות עם הילדים בזמן שהמשק עובד. הם לא שמרו את ימי החופשה לנסיעות לחו"ל או לסופי שבוע, ואחר-כך בכו למה אין לנו ימי חופשה כדי לשמור על ילדינו?
ההורים של פעם היו גם היו יותר מעורבים במה שקורה עם ילדיהם בכיתה, המורה בעיניהם היה מקור סמכות שצריך לכבד. הם ידעו להעריך את השליחות שיש במקצוע שלו, את החיוניות שבתפקידו ולכן הם לא העזו לחשוב, כיצד המורה יוצא לחופשות שלא הוא קבע אותן בכלל.
|
|
