במהלך דיוני שולחן עגול עם בלוגרים בשולי היוזמה הגלובלית של קלינטון בניו-יורק ממש ערב הדיון באו"ם בפנייתם החד-צדדית של הפלשתינים להתקבל כמדינה חברה באו"ם, הטיל הנשיא האמריקני לשעבר את האשמה כולה לכישלון תהליך השלום במזרח התיכון - על נתניהו. האשמותיו של קלינטון הן מעציבות ומופרכות כאחד. אולם נדמה כי הכפשת נתניהו הפכה לציווי חברתי של הבון טון, עד שאפילו מישהו בעל מעמד בינלאומי כשל קלינטון חש כי אינו יכול להימנע ממנה.
טעות מכוונת או בורות מפליגה
מבט חטוף על האשמותיו המדהימות של קלינטון יותיר פעור פה כל קורא בעל ידע ממוצע. הן כה בלתי מדויקות, עד שאין מנוס מן המסקנה שהוא לוקה בבורות מוחלטת לגבי המציאות במזרח התיכון, או שהוא במכוון מטעה את הציבור ביחס אליה.
קלינטון מבכה את הסתלקותם של
יצחק רבין ושל
אריאל שרון מן הזירה הפוליטית וקובע כי אילו היו היו עדיין איתנו, היה מושג שלום זה מכבר. אלא שאין לכך שום אחיזה בעובדות. הצעותיו של נתניהו לפלשתינים מרחיקות לכת בהרבה מכל מה שרבין שקל אי-פעם. למעשה, אם נתניהו היה מאמץ, כלשונו, את חזונו של רבין לפתרון קבע, כפי שביטא אותו רבין בנאומו האחרון בכנסת, היו דוחים אותו כקיצוני ובלתי מציאותי.
בנאום שאותו נשא לאחר שהוענק לו פרס הנובל לשלום ולאחר שזכה להילה בינלאומית כ"לוחם אמיץ למען השלום", רבין
- דחה את רעיון המדינה הפלשתינית , בהכריזו כי הישות הפלשתינית הסופית תהיה "פחות ממדינה";
- הדף בתוקף כל אפשרות של חזרה לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים;
- תמך בירושלים מאוחדת - הכוללת את כל השכונות שנבנו מעבר לקו הירוק - כבירת ישראל;
- קרא לא רק להכללת "התנחלויות" קיימות בתוך גבולות הקבע של מדינת ישראל, אלא לבניית יישובים חדשים "כמו גוש קטיף";
- עמד על כך שבקעת הירדן "במובנו הרחב של המושג" יהיה גבול הביטחון הקבוע של מדינת ישראל.
היות שרבין נרצח זמן קצר אחרי הנאום, הייתה זו התבטאותו האחרונה באשר לעמדותיו על תהליך השלום, שאותן הפלשתינים לעולם לא היו מקבלים. ניתן רק לשער האם וכיצד היה רבין משנה את דעותיו לו חי כיום. אך אלה המאמינים שהוא היה נוטש אותן לטובת נתיב פחות פייסני, קיבלו חיזוק מהכרזתה של בתו, סגנית שר הביטחון לשעבר דליה רבין, ש"ערב מותו...הוא שקל לעשות סיבוב פרסה ולעצור את תהליך אוסלו, בגלל השתוללות הטרור ומפני שערפאת לא קיים את הבטחותיו".
נוסטלגיה אינה שיקוף של המציאות
יתר על כן, נראה כי נוסטלגיה שאינה במקומה עמעמה ועיוותה את זכרונו של קלינטון גם בעניינים אחרים.
רבין ושרון היו אחראים לשני תהליכים הרי-האסון והבלתי שקולים ביותר - הסכמי אוסלו וההינתקות - שהביאו חורבן לא רק למדינתם אלא גם לפלשתינים. תחת שלטונם גאה הטרור לרמות חסרות תקדים.
מחקר שערך המכון למדיניות ואסטרטגיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה מדגיש עד כמה מנותקות הערכותיו של קלינטון מן המציאות. המחקר המשתרע על תקופה שמספטמבר 1993 ועד נובמבר 2001 מראה כי בשלושים החודשים אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, נרצחו בפיגועי טרור יותר ישראלים (213) מאשר בעשור שקדם להם (209).
בשבעה וחצי החודשים שבהם היה
שמעון פרס ראש הממשלה לאחר רצח רבין, עלה מספר נרצחי הטרור אף יותר. ואילו בתקופת ממשלת נתניהו שהחליף אותו, מספר פיגועי הטרור ירד באורח דרמטי לרמות כמעט זניחות.
אהוד ברק ירש את היציבות שהביאה בעקבותיה מדיניותו של נתניהו. זו נשמרה עד לחלק האחרון של הקדנציה של ממשלתו, שחפפה את יוזמות השלום של קלינטון של שנת 2000. היה זה אז שהעניינים החלו להידרדר מאוד. מיד אחרי יציאתו של ברק מלבנון במאי 2000, החל הטרור לגאות, ובששת החודשים האחרונים לשלטונו קצב הנפגעים עלה אפילו על זה שהיה בתקופתו של פרס. הקריסה הביטחונית בתקופת ברק הובילה לתבוסתו בבחירות של 2001 לעלייתו של אריאל שרון.
הטבח שהתרחש בערי ישראל, במסעדותיה, באוטובוסים שלה עבר את כל הגבולות ואילץ את שרון לנטוש את עמדתו ש"איפוק זה כוח" ולצאת למבצע "חומת מגן" - מהלך הגנתי שהוריד את הטרור מיו"ש לרמות זניחות, שעליהן מצליח לשמור נתניהו בתקופת שלטונו השנייה.
בגעגועיו לשרון מתעלם קלינטון מכך שהיה זה שרון שהגה את אסון ההינתקות מעזה. זו הביאה למבול של טילים ופצצות שהציף את מרכזי אוכלוסיה בדרומה של ישראל. במקום שלום, הובילה "גאוניות" זו של שרון ל"
עופרת יצוקה" וליותר מאלף הרוגים פלשתינים.
דירוג תומכי השלום
היבט נוסף של משחק-האשמה השערורייתי של קלינטון: הטענה כי מגמה דמוגרפית בלתי רצויה הופכת את הציבור בישראל לפחות מוכן לשלום. לא ייאמן, אבל הוא מייחס נטייה לשלום למוצא אתני-דתי, כשהוא קובע כי ניתן לחלק את החברה בישראל לקבוצות דמוגרפיות בעלות רמות שונות של נכונות לעשות שלום. רק פסע מפריד בין קביעה זו לבין גזענות גלויה.
קלינטון - במה שעשוי להתברר כמשב רוח גבית דרמטית למאמצי החיזור הרפובליקנים באמריקה אחרי הקול היהודי - הכריז כי "הישראלים התומכים ביותר בשלום הם הערבים". אהה, לולא אותם יהודים ישראלים טורדניים מתנגדי-השלום...
ניתן רק לתמוה כיצד הגיע קלינטון למסקנה זו. אולי הוא החמיץ את תוצאות הסקר מ-2010 שנערך באוניברסיטת חיפה בין ערביי ישראל, שהעלה כי 66.4 אחוזים מהם דוחים את ישראל כמדינה יהודית וציונית, בעוד ש-29.5 אחוזים מתנגדים לקיומה בכל צורה שהיא; 62.5 אחוז רואים ביהודים מתישבים "זרים שאינם מתאימים לאזור ושבסופו של דבר יעזבו כשהארץ תוחזר לפלשתינים", ו-37.8 אחוזים מערביי ישראל מכחישים את השואה. נראה כי הרבה תלוי בהגדרה של "שלום".
במקום הבא בדירוג קלינטון של נטיית הישראלים לשלום נמצאים הצברים, ילידי הארץ. אלא ש-70 אחוז מן האוכלוסיה היהודית הם צברים. לו היה שמץ של אמת בסיווגו של קלינטון, היה בכך כדי להפוך את הפלח של "תומכי שלום" לדומיננטי ביותר,דבר שהיה הופך את טענתו בדבר "מגמה דמוגרפית בלתי רצויה" לחסרת בסיס עד כדי גיחוך.
במקום השלישי בדירוג תומכי השלום נמצאים האשכנזים הוותיקים, שהגיעו למדינה קרוב לזמן היווסדה - "היהודים הלבנים", הנאורים יותר והמעודנים יותר לעומת בני עמם האחרים ה"שחומים" הפרימיטיבים הלוחמניים - היהודים הספרדיים שמוצאם מאסיה ומצפון אפריקה... ממש בלתי נתפס שנשיא לשעבר של ארה"ב יתדרדר לרמזים גזעניים כאלה, אבל כשמדובר בישראל - אין שום מגבלות.
על-פי קלינטון, "אלה המתנגדים ביותר לשלום הם החרדים, המאמינים כי יש להחזיק ביהודה ושומרון, וכן מגזר המתישבים והטריטוריאליסטים - אלה שהגיעו ארצה לאחרונה ואין להם המטען ההיסטורי". אלא שהחרדים הם פחות מ-10 אחוזים מן האוכלוסיה, שבהם כלול אחוז גבוה של ילדים מתחת לגיל ההצבעה ועל כן אינם מהווים איום דמוגרפי חמור. למעשה, מספרם הוא כמחצית ממספר הערבים "חסידי השלום", וודאי מתגמד לעומת הצברים מעודדי השלום.
יתר על כן, אם טורחים לברר את הנתונים, הרי שחוץ מירושלים, לחרדים אין שאיפות טריטוריאליסטות של ממש, וליו"ש כמעט שאין חלק ב"אני מאמין" הפוליטי שלהם, כפי שהדבר מתבטא במצעי מפלגותיהם - ודאי פחות מן הקו שנקט רבין.
באשר ל"
מתנחלים", באופן תמוה אחוז הצברים שביניהם( 80 אחוז) הוא גבוה מן הממוצע הארצי, ואשכנזים מהווים בהם רוב מוחץ . האם ניתן להבין מכך, שלפי הסיווג של קלינטון, אותו מגזר באוכלוסיה ש"מתנגד לשלום" מהווה את החלק הגדול ביותר במגזר ש"תומך בשלום"?
רוסופוביה גזענית
באשר לטריטוריאליסטים, ש"הופיעו רק לאחרונה ושאינם עמוסים ברקע היסטורי", ובתרגום ללשון בני אדם: העולים מברית-המועצות לשעבר - להם יש מקום מיוחד בדירוג הרשע הדמוגרפי של קלינטון. ואכן, בכנס הקודם של היוזמה הגלובלית של קלינטון היו הם - ולא נתניהו - שזכו למעמד הנאשם התורן. ב-2010 הם נתפסו על ידו כמכשול העיקרי להשגת שלום במזרח התיכון. קלינטון התרעם אז על המספרים הגדולים של ישראלים דוברי רוסית בצה"ל, וטען כי "זה יוצר בעיה ענקית".
בו בזמן שהוא מזהיר כי בלתי ניתן להקפיא את המציאות הישראלית, הוא רוטן על כך שהזמן מחולל שינויים בישראל. "זוהי ישראל אחרת" הוא קובל ובאי-נחת גלוי קובע כי "16 אחוזים מן הישראלים מדברים רוסית". תארו לעצמכם! אפשר לחשוב שמדובר במחלה מידבקת מסוכנת.
מתכון סעודי להתאבדות
קלינטון מוקיע את ישראל על כך שב-2002 לא קיבלה בזרועות פתוחות את היוזמה הסעודית. אחרי ככלות הכל, מה שנדרש מישראל הוא בסך-הכל להסכים לנקוט צעד גיאוגרפי אובדני של נסיגה לגבולות הקו הירוק, וצעד דמוגרפי אובדני של מימוש "זכות השיבה" של הפלשתינים. אם כן, מה הבעיה?
בניסיון לעלות על לואיס קרול ב"עליסה בארץ הפלאות", קלינטון מכריז כי "מלך ערב הסעודית אסף את כל מדינות ערב, כדי לומר לישראלים: 'אם תגיעו להסכמה עם הפלשתינים...אנו נעניק לכם לא רק הכרה מיידית, אלא גם שותפות מדינית, כלכלית וביטחונית'...וזוהי עסקה נהדרת".
האומנם? אלו מדינות ערב בדיוק עומדות בתור - אלו שמנהיגיהן סולקו, או אלו העסוקות בטבח אזרחיהן כדי למנוע את סילוקם? ואיזה מין יחסים נורמלים בין המדינות הוא צופה - תיירים ישראלים ברחובות סעודיה כשהם חובשים כיפות ועונדים מגיני דוד במדינה שבה ענידת צלב היא עבירה פלילית?
אך ממש כמו ב"עליסה בארץ הפלאות", זה הופך מוזר יותר ויותר. איזה שיתוף פעולה ביטחוני יכול להיות עם המדינה השונאת יהודים ביותר בתבל, ערש הווהביזם שהוליד את אסון התאומים של ה-11 בספטמבר ואת מרבית האנשים שביצעו אותו? מדינה שבה נחשב יותר מוסרי לתת לתלמידות בית ספר להישרף למוות מאשר להתיר להן לברוח מן המעונות הבוערים בכותנות הלילה שלהן? האם מדינה המכריזה על עצמה שהיא 100 אחוז עויינת לישראל, תקבל לפתע את המדינה היהודית בזרועות פתוחות כי זו הסכימה להקים מדינה זעירונת לפלשתינים שאותם סעודיה עצמה מתעבת?
