במהלך ביקורי בירושלים במסגרת טיול סליחות עם בני עמי הצלחתי להתבונן מתוך סקרנות על העיר העתיקה ללא העבר שלי עם העיר וללא המסורת שאני שיך אלה. זאת הייתה התבוננות פשוטה ואמיתית המגלמת את העוצמה של העם היהודי. עמי יצא ונכנס דרך שער ציון ובהתלהבות ביקש להצטלם ליד השער. הוא יצא ונכנס בהתרגשות עצומה וביקש אבא תצלם אותי?, הוא ביקש לחוש ולהרגיש את הדיאלוג שאנו מנהלים בנינו לבין עצמנו בהיותנו בעיר.
השאלה המופנית לכל חילוני - האם אתה צם? בד"כ נענית בתשובה - אני לא עשיתי רע לאף אחד כך שאני לא צריך לצום. תשובה טריקית - כן, כן הדתים הללו צמים ביום כיפור רק שהם שכחו שהחשוב ביותר הוא להיות טוב כל השנה לא רק ביום כיפור. אני מודה שאין לי בעיה עם החלק השני של התשובה הגם שהוא גורם לי מוטיבציה לטפח את הערכים החשובים בחיים, אך אני מתלבט בשאלה למה אנחנו כאן?, אם בסוף כולנו נמות מה שווה הזדמניות של החיים? האם נידונו רק להעביר את הזמן? התשובות שקיבלתי אינן טומנות בתוכן מטרה ברורה, הן משאירות את העולם ללא השקפה אמיתית. אנשים אינם מבינים את הפער שבין "דת ומדינה" לבין "יהדות".
כמה אנשים נסו מקרוב לבדוק את האפשרות, כדי ללמוד ולהבין את כל הענין הדתי?, כמה אנשים חשו את ירושלים ובסוף הטיול לא עירערו על עצם זכותנו במקום הקדוש הזה?. בירושלים ישנו כח עליון שמכוון אותך לבריחה מהעולם החומרי כל כך, ונותן הזדמנות לפתיחת דלת קטנה לעולם הרוחני. אם נידע לפתוח את אחד הדלתות לעולם הרוחני וננסה לבדוק מקרוב את האפשרויות, ונהיה מספיק אמיצים אזי נידע לתפוס את ההזדמנות של יום הכיפורים.