אבוי להשוואה
נחשון אביזוהר לחם בגדוד הרביעי, וכעת הוא יו"ר ארגון גימלאי האוניברסיטה העברית בירושלים ומדריך טיולים. לילך שובל, הכתבת לענייני צבא של ישראל היום, התלוותה כשהדריך צוערים מבה"ד 1 בעקבת הקרב בנבי סמואל.
למי שאינם יודעים: הקרב בנבי סמואל הנו אחד מהכישלונות הבוטים במיוחד של חטיבת "הראל" בפיקודו של
יצחק רבין, והרבה שנים טואטא אל מתחת לתודעה מסיבות טובות למשתתפי הקרב. פלוגת הגדוד הרביעי בפיקודו של יוספלה טבנקין לא התקדמו אל יעדיהן, לא הסתערו, והפקירו את פלוגתו של פוזה - חיים פוזננסקי - שהסתערה בודדה, עד שמפקדה נהרג. לאחר נפילת פוזה, החלה נסיגת אנשיו. אנשי הפלמ"ח לא טרחו לסייע לחלץ את חבריהם, שהופקרו למותם. במהלך ההפקרות נעלמו מפקדי הגדוד הרביעי, ולא התעניינו בגורל אנשיהם.
אחרי הקרב, האשימו המ"פים, שלא הסתערו, את פוזה, שהפר פקודה בהסתערותו. הכישלון בנבי סמואל הביא למפולת מבצעית, שבמהלכה הופסק מבצע "יבוסי", וכוחותיו נסוגו מבית איקסא ומשועפת. 44 לוחמים אבדו בקרב הכישלון, שלא נלמד מעולם (כרגיל בקרבותינו), והשלונרים בו הפכו לבכי מפקדי צבאנו (כמה סמלי!).
המעוניינים יוכלו לקרוא את התיאורים המקפיאים בספר,
קרב נבי סמואל. הכתובת על הקיר שלא נקראה, לאורי מילשטין בהוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2009 (גילוי נאות: ערכתי את הספר).
לכן, איני מבין מה נאמר לצוערים על קרב, שמפקדים בכירים לעתיד בצבאנו, לא ביצעו בו את תפקידם הקרבי, הפקירו את חבריהם לנשק, והעלילו על המ"פ שהסתער ונהרג, שלא ציית לפקודות.
אין לי מושג האם אל"ם ערן ניב, מפקד בה"ד 1, יודע מה באמת אירע בקרב על נבי סמואל. אני חושד, שכמו שאר מפקדי צבאנו, הוא בור, שניזון משטויות, שכתבו לו קציני חינוך ותועמלנים אחרים. כשניב מדבר על "דילמות, שעמדו בפני מפקדים" (ישראל היום, 3 באוקטובר 2011, עמוד 23), האם הוא מתכוון לדילמה האם אני בורח משדה הקרב, או שאני נס ממנו?!
ובנימה חיובית זו, נחתום בדברי נחשון אביזוהר בן ה-82: "הצוערים יוצאים מן הכלל. הם כלל לא נופלים מלוחמי הפלמ"ח של 48". אחרי דיון אמיתי באירועי קרב נבי סמואל - זה באמת רף נמוך מאוד להשוואה.
אסד, בית המשפט הישראלי בעקבותיך
קשה להבין מה רוצים הרופאים המתמחים. נדמה לי, שאלה קרבות רחוב בתוך החונטה הרפואית ותו לאו. כצרכן כבד של המערכת הרפואית, אני חרד, אך יותר מזה - חרד לדמותה המתעוותת של מדינתנו שתחיה.
בית-הדין הארצי לעבודה פסל את מכתבי ההתפטרות של המתמחים ברפואה, והכריחם להמשיך לעבוד בבתי-החולים בתנאי ניצול מפירים. עכשיו, אחרי כמה שבועות, כשכל מתמחה כתב בעצמו את מכתב התפטרותו, מבקשת פרקליטות המדינה, בשם הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לאסור עליהם להתפטר.
מעניין כמה טונות של ברברת תשמש את השופטים, כדי ליצור יש-מאין עם סימוכין תשתית מלומדת - כאילו חוקית - שתכריח את המתמחים להמשיך לעבוד. אני סומך על בג"ץ, שיידע לכתוב פסק-דין, שיהיה אבן-דרך חשובה ללומדי משפט, שירצו לדעת את הנתיב העקלתון, שבה התדרדרה מדינתנו הצעירה והמתפתחת לתחתית העולם השלישי. אני סומך עליהם, כיוון שהשופטים מכירים היטב את השיטה, כיוון שגם הם משעבדים בתנאים קשים את מתמחיהם.
ואחר כך נשמע שוב את המנטרות הקבועות - כמו לחש עתיק נגד עין הרע - על היותנו דמוקרטיה ועוד היחידה במזרח התיכון.
אסד, בית המשפט הישראלי בעקבותיך.
אוי שפתנו
האזנתי ברוב קשב לדיון ב"הערכת מצב" (רשת ב',
קול ישראל. עורך: נדיר צור) על תקציב הביטחון. חלקם של הדוברים היה רהוט, והסביר את דבריו היטב.
הדיון היה קשה, ולא נרגעתי, עד שכמה דוברים הוסיפו מדי פעם - "בסופו של יום ...". כמה מתאים לתוכנית, המשודרת בשעה עשר בליילה.
בכל אופן חסרו לי בתוכנית עוד כמה מטבעות לשון של הבוּרים, כמו "חלון הזדמנויות".
מביך
אמנון רשף, אלוף (מיל.) ומפקד חטיבת השריון המחץ 14 במלחמת יום הכיפורים - הקים אתר למופת להנצחת מעללי חטיבתו. אתר
חטיבה 14 ראוי מאוד לביקור. הוא מוקפד וידידותי - דוגמה לעבודה יסודית של הנצחה ומורשת.
השאלה היחידה, שמנקרת במוחי הנה למה רק עכשיו, אחרי שכל מיני ארחי-פרחי גנבו מלוחמי חטיבה 14 את התהילה על הישגיהם (כנראה, היחידים בחזית הדרום)?!
ולמי שאינם מבינים - הכוונה לאיציק מרדכי, האנס המדופלם, ולחבורתו, שהמציאו סיפורי פוגי על כך שכבשו את החווה סינית, בעוד שנכנסו לחווה הסינית רק כשהמצרים נתנו להם רשות אדיבה לעשות כן. משך עשרות שנים היה האנס המדופלם הכינור היחיד בשטח, ובחסות מערכת מושחתת של צבאנו סיפר אגדות גבורה, ועוטר עליהן בעיטורי גבורה. אם תאמינו לו, לא היו שם יחידות שריון ולא אף אחד. הוא לא ראה אותן ממטר בריצת האמוק שלו לספר צ'יזבטים. ושתיקתו של אמנון רשף (כמו שאר המח"טים באוגדת שרון ובאוגדת אדן) אפשרה לכזב לחגוג. ולך תסביר כעת, אחרי כארבעים שנה, שחטיבה 14 כבשה את החווה הסינית ("אמיר") עוד בליילה שלפני שמרדכי הוציא את גדוד 890 אל מטווח הברווזים.
מצד שני, יש תמורה ליוזמה. ומי שטורח לספר סיפורי על קרבותיו, כארבעים שנה, מקבל תשואה הולמת: הוא ייזכר בדעת הקהל ולא הצנועים והענווים, שאינם טורחים לעשות חסד עם אנשיהם ועם המשפחות השכולות.
ולכאורה, ישאלו ויתמהו - הרי הצבא חוקר ויודע את עברו?!. אין שקר גדול מזה. רק ביולי 2004 החליט ראש מחלקת היסטוריה במטכ"ל לחקור מה באמת אירע בקרבות בחווה הסינית. כלומר, כשלושים שנה קבע צה"ל קביעות, הפיק לקחים, וחילק עשרות צל"שים ועיטורים - מבלי שהקרבות תוחקרו באמת. יתר על כן, ראש מחלקת היסטוריה עשה זאת רק כיוון שגוף אזרחי ("הפורום האזרחי") הוכיח לו, שחקר בעצמו את הקרבות, ומסקנותיו חמורות. המחקר של מחלקת היסטוריה (ולא נדבר על רמתו - כפי שמספרים מי שקראו את הטיוטא, שהופצה להערות), שהחל בשנת 2005, טרם סוכם, ולמרות זאת כל מיני זרזירי-מתניים מספרים סיפורים על מסקנותיו.
ארבעה-חמישה אלופים ושני רמטכ"לים לעתיד היו מעורבים בקרבות בחווה הסינית, שהיו אך נדבך אחד (ודי שולי) במבצע הצליחה "אבירי-לב". כיוון שהמסקנות לא ייטיבו עמם, לדעתי - המחקר על קרבות החווה הסינית של מחלקת היסטוריה לא יושלם, וייגנז לעולמים. כבר היו דברים מעולם; וכידוע לכל, ראש מחלקת היסטוריה לא נבחר לתפקידו כדי להביך את הגנרלים. אדרבא.
ודרך אגב, אי-חקר הקרבות בחווה הסינית אינו מפריע לקצין חינוך ופוליטיזציה ראשי להמשיך לטמטם את ראשי החיילים והמפקדים אשר לא ידעו את יוסף בסיפורי כזב אודות גבורת הצנחנים מגדוד 890 בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים - גם כשכל ילד יכול למצוא את ההפרכות לסיפוריהם עלי גוגל.
אופייני
בערב שלפני "כל נדרי" קיבץ אמנון רשף עשרות מלוחמיו לשעבר לערב מעניין על קרבות חטיבה 14 באותה המלחמה.
באורח מעניין פורסם, ערב הכנס, הסדיר יבלום? - ספרו של עמנואל סקל (שהיה מג"ד 52 בחטיבה 14 בפרוץ המלחמה) - ונמכר לנאספים. קניתי, ובין התפילות של יום הכיפורים הספקתי לקרוא כמאה וחמישים עמודים - שכיסוני כלימה. הזה צבאנו, שהתפתינו להאמין בעוצם ידו ובתבונת מפקדיו?!
בעצם, ערב העיון על קרבות חטיבה 14 לא היה מביך, אלא כל כך אופייני לנו. תא"ל ((מיל.)) ד"ר דני אשר בהרצאה נהדרת הסביר מה ידענו (המון) על התוכניות המצריות למלחמה, ואיך לא הבנו שום דבר ערב המלחמה. אחר כך סיכם את דבריו באומרו, שהמצרים השיגו את כל יעדיהם במלחמה.
וכאילו הטיל ספק בגבריותם של הנוכחים, מיד הסבירו לו, שניצחנו אותם. ובאותו הרגע נזכרתי באנקדוטה ידועה: קצין ויטקונג וקצין אמריקני נפגשו באקדמיה צבאית הרבה שנים אחרי המלחמה. אומר האמריקני, 'לא ניצחתם אותנו בשום קרב'. אומר הוויטנאמי, 'ומה זה חשוב?!'
לא היה בהיסטוריה העולמית צבא מנצח, שחזר אחרי המלחמה לעמדות גרועות מאלו, שהיו בידיו לפניה (בסטטוס קוו אנטה). יכולים להסביר כמה קשה הייתה המלחמה (באותה מידה - גם כמה מטומטמים היינו. עיינו הרצאת דני אשר ... וגם הרצאת ד"ר עמירם אזוב אחריה) וכמה היינו גיבורים, חזקים, טובים וצודקים ... המצרים עשו עבודה יסודית, וביצעו את תוכניותיהם כמעט במלואן. למעשה, כפי שמראה הספר של סקל, הסתובבו הישראלים במערב סיני בין כסה לעשור וגם אחריהם כמו זומבים בלי הנהגה ובלי תוכניות, אלא רק עם אף גבוה. "כמו צרפתים ברוסיה" - אומר הפתגם האידי ...
ד"ר אשר וד"ר אזוב כתבו ספרים מלומדים ומאירי-עיניים על התוכניות המצריות למלחמה ועל הצליחה הישראלית. כל מי שרוצה להשכיל יכול לקוראם.
ניצחנו, ולכן - עד היום לא טרחנו לחקור את המלחמה (כמו את כל מלחמותינו - אלו שלפניה ואלו שלאחריה), ולכן הובסנו במלחמה הבאה וחוזר חלילה. כי דם יהודי הוא המשאב הזול ביותר בארצנו, והנהגתנו הצבאית שופכת אותו בלי מחשבה. עוד ניצחון כזה ואבדנו. וכל מי שזוכרים יודעים, שאכן זה היה מצב ... והוא לא תוקן כלל.
וכתבתי לידידי עוזי, שישב לידי באולם: אחרי המלחמה - כשריח התבוסה עוד עמד באוויר - ואולי עוד במהלכה, המציאו לנו את זעירא, את גונן, את גדליה ואת אמ"ן, ורק הם אשמים. למה קציני הקבע לא פתחו את פיהם, את עיניהם ואת מוחם?! הם השתתפו בתרגולות, בתרגילים, בדיונים ובתרגילי מלחמה, שהיו מגוחכים ובני-בניו של מגוחך, ולא אמרו דבר. כנראה, מה שרואים ממרום תלוש המשכורת הצבאי נראה אחרת ממרום תלוש הפנסיה הצבאי.
כל מי שהיה בכיר (רס"ן ומעלה) בצבא הקבע דאז היה שותף פעיל במחדל ובתבוסה; וזה לא היה מחדל מודיעיני, כפי שנפתינו להאמין, אלא מחדל תפיסתי ואחר כך מחדל אג"מי. לכן, קשה לי לנקותם מאחריות להתנפצות המערכת, שהם היו חלק ממנה. הם גם אחראים לאי-לימוד הלקחים מהמלחמה - כמו אלו שאחריה.
