מפגש ראשון
הלכתי ל"כל נדרי" לאחד מבתי הכנסת הגדולים בירושלים תובב"א, שם מכהן חזן בעל שם ומקהלה עם מנצח בעל לב חם. בסוף התפילה הגבאי כלל בסדר הודעותיו ברכת "ברוכים הבאים" לאישיות ממלכתית שנכחה בתפילה. לא נגלה כעת מיהי, כי כאמור בימי פיוס אנו ולא נעורר פה את המקטרגים, לא למעלה ולא למטה, אף שבשאר ימות השנה רגילים אנו להצליף.
רחש קל עבר בין המתפללים, שחלקם לא שבעו נחת מההודעה. מה עוד, שעוד נכונו ימים לא קלים מאותה אישיות. בימים כתקנם הייתי מוחה ואף מעכב התפילה, וכבר היו דברים מעולם בבית כנסת מפואר זה. אלא שרוח פייסנות, ואולי זקנתי שמביישת בחרותי, הובילה אותי לאותה האישיות משהסתיימה התפילה לומר לה את מחאתי בנימת פיוס... או אולי מפני שרוחו של חנן ליוותה אותי. והנה מעשה פלאים, מענה רך משיב חמה, האישיות השיבה בחמימות על-אף "ברכותי" הלאומיות מאוד. הנה הדברים מילה במילה:
"אני רוצה לברך אותך", אמרתי, "בברכת חתימה טובה ושתזכי לחתום אך ורק על החלטות שהן טובות למען עמנו, ארצנו ותורתנו". והאישיות השיבה בלבביות בברכות על הברכה. אף ש"ארצנו" שלה אינה "ארצנו" שלנו, ועמנו שלנו אולי לא בסדרי העדיפויות שלה מפני העם האחר הישמעאלי היושב פה.
כיוון שחששתי שאיננה מבינה במי ובמאי עסקינן, ואולי היא סבורה שסתם ברכה היא מעובר-אורח - הזכרתי לה גם נשכחות והוספתי בלשון יום הכיפורים שאני מבקש מחילה על צעקות שצעקתי עליה לפני שלושים שנה. "אתה צעקת עלי?" הזכרתי לה את משפט המחתרת היהודית שהייתה בו התובעת הראשית. והוספתי משום מה באידיש: "ביסעט מוייחעל" - "האם את מוחלת?". "אוואדע בינ-איך מוחל, דורעך היינט איז יום כיפור", ענתה נשיאת בית המשפט העליון
דורית ביניש (אופס, הנה נפלט לי שמה). "בוודאי שאני מוחלת", ענתה באידיש ירושלמית שוטפת עם חיוך, "בכל זאת היום יום כיפור ואיך אוכל שלא למחול?!". ונפרדנו בגמר חתימה טובה ושנה טובה לה ולבתה ולבעלה ולנכדותיה שעמדו על ידה.
(וזכרתי שקודמה בתפקיד לא היה בא לפה ל"כל נדרי"... נו, בכל זאת גם זה משהו, בדור שאחד מסופריו היהודיים מבקש לרשום שאינו יהודי.)
בצד עמד שי ניצן עטוף טלית וכיפתו על ראשו (הפעם). אבל אליו, כבר לא היה לי כוח נפשי, אף שבעבר היינו בידידות מסוימת ועם ידידים קרובים מאוד ומשותפים. נו, בכל זאת אינני
חנן פורת, וכמה אפשר לדרוש מיהודי בעל מזג חם שכמותי?!
מפגש שני
בכיכר הסמוכה לבית הכנסת, ה"נשים בשחור" של ימי שישי התחלפו עם סטודנטים קונסרבטיבים מחו"ל - שישבו על הרצפה במרכז הכיכר השובתת מתחבורה ושרו שירי קרליבך. שני גערער (חסידי גור) שנקלעו למקום עם "ספודיקים" תקניים, עמדו וצפו בהשתאות. לא עיכלו את העובדה שמדובר בנוער קונסרבטיבי שבא לארץ לשמונה חודשים ויודע את השירים. שוב ושוב הקשו בפני את שאלותיהם על הבנים עם הכיפות והציציות ולבוש הבנות הצנוע (לכבודו של יום), כאילו אני דוברם של הקונסרבטיבים.
"סאטמערער" אחד (חסיד סאטמר) ניגש אליהם והתגרה בהם, מדוע הם עומדים במקום שאינו ראוי. שהרי גרערערס כמעט שלא חוצים את רחוב יפו החוצה את העיר, בין החרדים לדרומה של עולם, בכל ימות השנה, קל וחומר ביום זה. "ומה אתה עושה פה?", שאלתי. "אני כבר לא שם בסאטמער, ענה הסטמערער, הנה אני לא לבוש כמותם. אני ציוני!", הצהיר האמריקני.
הגערערס כמו גרערערס לא התפעלו ממנו כפי שאינם שמים על-אף אחד (חוץ מהרבי והרבש"ע), המשיכו בקושיות אלי וכך שעה ארוכה שוחחו הגרערערס והסטמערער לשעבר שהצטרף ואנוכי הציוני. עד שהגיע גם שי ניצן ועמו שני שומרי-ראשו ובנו, ונוספו עוד קושיות לגרערערס כאילו אני גם דוברו של שי ניצן. וכל החבורה, ניצן ופמלייתו, והחסידים בהווה ובעבר, הכל צפו-הקשיבו בהשתאות לשירת הלויים של הצעירים הקונסרבטיבים שבאו לחונן אדמת ארץ הקודש בניגוני ההשתוקקות של קרליבך וארץ ישראל בליל יום כיפור ירושלמי.
מפגש שלישי
בבוקר יום הכיפורים הלכתי להתפלל שחרית במניין קטן של זקנים וזקנות "ייקים" בבית אבות. בעל תפילה צעיר שעלה לארץ מהגולה באמריקה וגר בשכונה, התפלל לפניהם לבוש קיטל לבן. אחר-כך הלכתי לבית הכנסת היחיד בעולם, שבו משתחווים ב"סדר העבודה" במוסף בפישוט אברים - פרקדן כל הגוף ולא על הברכיים. ולא אומרים שם לא "ברוך הוא" ולא "ברוך שמו". את ה"אמן" מחליפים שם ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
רק מי שלמד הלכות בית הבחירה, מבין שהכוונה לשטח בית המקדש. זהו בית הכנסת במתחם המשטרה שמעל הכותל, אליו נכנסים רק לאחר טבילה, בהיותו בגבולות שטח בית הבחירה. זהו המקום היחידי בעולם שמתפללים בו כפי שיהודים התפללו בהר הבית לפני אלפיים שנה. ממנו רואים בכל מהלך התפילה את מקום קודש הקודשים.
בית הכנסת והמניין נוסדו על-ידי הרב גורן זצ"ל ופעמיים בשנה מתפללים שם, בתשעה באב וביום הכיפורים. הרב גורן היה מתפלל שם תפילת נעילה. פעם אחת בעת התפילה על עשרה הרוגי מלכות, הפסיק הרב גורן את החזן ודיבר-בכה על מיליון ילדים שהושמדו על-ידי הצורר הנאצי. בנו רמי יבד"לא ממשיך את מנהג אביו בתפילת נעילה, וחתן הרב גורן, הרופא הבכיר, תוקע בסופה.
שחרית מתפלל הרב מולר שליט"א, ממגורשי נווה דקלים תובב"א - תלמידו של הרה"ג גורן. בעל המוסף כבר עשרות שנים הוא הרב הגאון הצנחן הרב (רס"ן) ישראל אריאל, שתקומת בית המקדש הפכה אצלו למפעל חיים, יאריך ה' את שנותיו בבריאות איתנה. הרב ישראל אריאל נראה בעת סדר העבודה ככהן על משמרתו והישראלים שבעזרה שקועים במחזורו המבואר של בעל התפילה על עבודת הכוהנים.
במניין זה מתקבצים צדיקים וישרים, מהם ידועים לכל ומהם שלא. התפילות גבוהות מאוד. הכל מרגישים שליחות של עם ישראל בעת הבקשות להחזרת השכינה לציון, אל מקום הקודש השבוי בידי הישמעאלים ועל החזרתם של הכוהנים והלויים למשמרותיהם ולעבודתם. מאז עשרות שנים אני מתפלל שם בגבולות הר הבית כשליח ציבור למנחה של יום הכיפורים, שם במקום הקרוב לקודש הקודשים בהר הבית. ואני, מנהג אבותיי בידי, ומתפלל שם כמנהג יהודי וארשה ולודז', שחרבו מיהודיהם ורק מנגינותיהם וכמה אודים ניצלו.
ושם אני פוגש בכל שנה את משה אינדיג. אינדיג הוא בן לניצולי שואה מהקרפטים. הוא שיפץ את בית הכנסת לזכר אחיו דב, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. דב הי"ד הוא חברו הטוב של הרב חיים סבתו מספרו "תיאום כוונות" וכותב המכתבים בספר הנפוץ "מכתבים לטליה", ספר ספוג אמונה. בתפילת
מעריב, בסיומו של יום הצום, הוא החזן. בסוף הוא אומר קדיש לאחיו שנפל ביום השני של המלחמה ההיא. דב מזמין אותי לבוא גם השנה למחרת היום לאזכרה לאחיו בבית הקברות האזרחי בגבעת שאול.
מפגש רביעי
בבוקר מתקשרים אלי מסוכנות "רויטרס" ומבקשים ממני תגובה על העברת גופת מחבל לידי "הרשות הפלשתינית". אחיו של דב אינדיג מסכים שאת תגובתי אומר בסמוך לקבר אחיו. יש בהעברת גופת המחבל - מעבר למשמעויות בהקשר מלחמה בטרור - גם חילול זכרם של חללי צה"ל. הפלשתינים הרי טוענים כל העת שרוצחיהם הם חיילים לכל דבר ויש לנהוג בהם כך על-פי אמנת ז'נבה, ועל כן יש להעביר לידיהם את גופות חלליהם המחבלים. והנה ממשלת ישראל מאשרת זאת?! אבל איך אפשר להשוות בין החזרת גופות חיילים מגיני ארצנו ועמנו, לטרוריסטים הבאים לרצוח חפים מפשע? האם בכך איננו מאשרים שרצח הוא לגיטימי כאשר מדובר ביהודים?!
בצד עומדת ניצולת המחנות, אמו השכולה של דב אינדיג, ואני שואל: האם אין אנו מעניקים בכך ניצחון לתומכי
פשעי מלחמה ולהפיכת רוצחי ילדים ל"לוחמים לגיטימיים"? האם אין אנו מאשרים שרצח הוא לגיטימי כאשר מדובר ביהודים?
אני מספר לצוות התקשורת על דב אינדיג, איש המידות העדין, שהיה כעֲדִינוֹ הָעֶצְנִי, רך כתולעת ומסור בקרב - עד כדי מוות על קידוש השם. ומספר על נסיבות פציעתם של לוחמים (בתוכם גם אני ובן משפחתי) במאבק בטרור, לפעמים תוך כדי הקפדה שלא לסכן אוכלוסיה ערבית.
במקום נמצא גם הרב הגאון חיים סבתו, בעל הספר "תיאום כוונות". וגם מגיעה לראשונה אותה טליה, הנערה מהקיבוץ, עמה התכתב דב בנעוריו מכתבים מלאי הגות. טליה מתחבקת עם אמו. לראשונה נפגשת עמה, לאחר כמעט ארבעים שנה שחלפו מאז נפל. גם כיום היא חילונית, עדיין חברת קיבוץ ועוסקת בחינוך. דעותיה שונות משלי מן הקצה אל הקצה. היא עוסקת במפגשים עם פלשתינים ובהיותה אחות שכולה היא עושה זאת גם במסגרות של שכול בין שני הצדדים... כשאני מעיר שזהו בדיוק הנושא עליו התראיינתי מקודם ושאין סימטריה בין הצדדים, הסבירה לי שהיא רואה את המפגשים כחשובים להפחתת האלימות ולקירוב השלום. ברוח ימי הפיוס לא המשכתי להקשות על האישה הערכית שעשתה כל הדרך לאזכרה.
חגי בן-ארצי דיבר-סיפר על דמותו של דב הי"ד כפי שעולה מהמכתבים והודה לטליה על הסכמתה למסור את המכתבים שקיבלה, מהם ערך את הספר. אחר-כך דיבר הרב חיים סבתו דברים נרגשים על חברו. ויותר ממה שנוכל לכתוב ולתאר תמצאו בתוך הסרטון:
