מעשה בנסיך
היה היה נסיך, בן המלך, שלקה במחלת הדיכאון. כל הרופאים והפסיכולוגים שגייס המלך למען בנו, היו אובדי עצות ולא הצליחו לרפא את הנסיך. פעם אחת בא חכם אחד ואמר למלך, שהוא יכול לרפא את הבן ומצא את הדרך לכך. שמח המלך מאוד.
מה עשה אותו חכם? אמר למלך, שהבן יחפש אדם מאושר. אם ימצא אדם כזה, יסור ממנו דכאונו. מטבע הדברים הלכו המלך ובנו אל עשיר אחד, ושאלו אותו את השאלה הקלאסית, האם הוא מאושר בגין עושרו. "לא וָלא" השיב האיש, "אני טרוד כל היום איך לפקח על הכסף, לא להפסיד ולבַטח את הוני מפני פריצוֹת". הלכו אפוא לקבלן, שהוא בעל בתים רבים, והיפנו אליו אותה שאלה כמו לעשיר. אך גם הוא השיב להם בשלילה, וסיפר על דאגותיו הרבות בנוגע לרכושו ולעובדיו הבנאים שיעמדו בתקנים ובלוחות הזמנים. המלך ובנו המשיכו במרוֹץ אחר האדם המאושר, ולא מצאו.
לפתע הזדמן להם רועה עני, שפניו קורנות משמחה ועל שפתיו התפשט חיוך רחב. "האם אתה מאושר?" שאלו המלך ובנו. "בוודאי", השיב הרועה, "אין לי דאגות כלל. אין לי דבר. יש לי רק חולצה אחת, שאותה אני מכבס מדי פעם בנהר, ואני משוחרר אפוא מדאגת קניות, כסף, ומה לא. אני חי בטבע, בלי לחצים, ואני מרגיש אפוא שאין אדם מאושר ממני".
מה עניין נסיך לסוכה? אתם שואלים, בוודאי, בצדק. אולם בדיוק את המשל הזה מביא הרב אהרן זכאי בספר המועדים שלו בהקשר של חג הסוכות.
בראש ובראשונה סוכות הוא חג השמחה. התורה חוזרת ושונה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם", "ושמחת בחגיך - והיית אך שמח". ידועה גם המצווה הייחודית לחג, שמחת בית השואבה, לזכר ניסוך המים בבית המקדש. אולם השאלה הקלאסית היא, כיצד אפשר לצוות על השמחה שהיא רגש, ולכאורה אינה מתחום המעשה?
סיבה אפשרית אחת למצוות השמחה בחג היא ההינתקות מחיי החומריות. ומה כמו הצריף הדל, בדמות הסוכה, מסמל את האנטי רכושנות? העושר אינו תמיד מתכוֹן לאושר. חז"ל כבר הצביעו על כך, כי מַרבה נכסים - מַרבה דאגה (שלא יפסיד את הונו, ביטוחו ושמירתו. מפני גנבים וכדומה). לעומת זאת, האדם המאושר הוא המסתפק בחלקו. זו גם הסיבה לקריאת מגילת קהלת בשבת סוכות. חברת השפע היא המקור לדאגות, והשחרור ממנה לשמחה. בניגוד לדימוי העצוב של המגילה, היא אמורה להביא את האדם להתפכחות מחיי מותרות, ומהמרוץ למיליון, ובעקבות כך לאושר.
אכן חג הסוכות, בדומה לשבת, הוא גם חג השוויון החברתי. מצוות הסוכה חלה על כולם, עשירים כעניים. גם העשירים נאלצים להיפרד לשבוע ימים מחיי המותרות שלהם, ולגור בסוכה הדלה העשויה מעץ או מבד. בעונת האסיף עוזבים את כל היבול החקלאי לטובת הסוכה. הסוכה אפוא מחנכת לאנטי רכושנות ולחיזוק האמונה בה'.
תשובה אפשרית אחרת לשאלת השמחה היא בדומה למצוות "ואהבת לרעך כמוך", שגם כאן המצווה היא על רגש האהבה. המכנה המשותף בין שתי המצוות הוא הנתינה. בניגוד לדעה הרווחת, לא רק אהבה מביאה לנתינה, אלא כפי שהצביע הרב דסלר, גם היפוכו של דבר הוא הנכון. הנתינה, הכוללת השקעה עצמית בזולת, מבחינה פיסית או רגשית, יוצרת זיקה רגשית חיובית כלפי הזולת וגורמת לאהבתו. ומכאן שנתינה היא מתכון בדוק לאהבה. אך ההשקעה העצמית בזולת מביאה גם לסיפוק אישי ולשמחה, מה עוד שהאדם הוא יצור חברתי ושואף לתת. ואומנם אירוח עניים, אנשים בודדים וגֵרים בסוכה הוא חלק בלתי נפרד ממצוות הסוכה, שהתורה מרבה לצוות עליה.
בְּצֵל השכינה
כולנו מכירים את השיר החביב "שלומית בונה סוכה, מוארת ויפה", הבוקע ממקלטי הרדיו, ומתנגן על שפתינו, בערב חג הסוכות. אולם ברור שמהות החג היא מעֵבר לאופי העממי המשתקף בשיר. נבחן אפוא הלאה את מהות החג לאור המקורות.
הסוכה בתורה היא זֵכר לענני הכבוד, שבמחיצתם שהו ישראל במדבר "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר, בהוציאי אותם ממצרים". הם ענני השכינה הפלאיים, שהֵגנו על היהודים במדבר מפני אויבים ומזיקים בטבע, כיבסו וגיהצו את בגדיהם, ואף הסיעו את ישראל לירושלים לעלייה לרגל.
דווקא בעונה החקלאית, תקופת האסיף, כשיבול התבואה נאסף הביתה, אנו יוצאים החוצה לחסות בצל השכינה שמסמלת הסוכה ולהביע את אמונתנו בה' ולא בערכים הגשמיים. אנו אף מארחים בסוכה את שבעת 'האושפיזין', אבות האומה הצדיקים - אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד המלך.
לא מכבר קראנו בשבת בפרשת האזינו "הַאזינו השמים ואדבֵּרה, ותשמע הארץ אימרי פי". דומני כי ניתן למתוח קווי דמיון בין הפתיח של הפרשה לסכך של הסוכה, המסמל כאמור את השכינה הסוככת מעלינו, ובצילה אנו חוסים תמיד. במאמר על הפרשה הצבענו על השילוב הייחודי של השמיים, התורה והמצוות, בחיים הארציים, המאפיין את היהדות. מעניין שגם הסכך מצביע על רעיון זה.
על הסכך לפי ההלכה חלים שני תנאים. האחד, שהסכך לא יקבל טומאה, והתנאי השני - שיהא גידולו מן הקרקע, אך תלוש ממנו. הסכך, המייצג את השכינה, גידולו מן הקרקע, והוא משקף אפוא את החיבור בין הרוחניות לחומריות, את המצוות, שהן חלק בלתי נפרד מאורח-החיים, אשר מכניסות מימד של ריסון וקדושה בחיים הגשמיים.
האתרוג והערבה
רעיון האחדות מגוּלם בארבעת המינים. הם משמשים תזכורת לאדם להשתמש בגוף ככלי לקיום מצוות ומעשים טובים. מבחינת צורתם האתרוג דומה ללב, הלולב לחוט השידרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים. את כל איברי האדם וגופו, כמו גם את מרכיביו הרגשיים (הלב), הגופניים (עמוד השידרה), חוש הראייה והדיבור על האדם לנצל למעשים טובים בלבד.
אולם ארבעת המינים מייצגים גם את כל חלקי העם. האתרוג הריחני, בעל הטעם הטוב, מייצג את הצדיקים, שטעמו את לימוד התורה ומעשיהם ריחניים. הלולב, שלפריו התמר אין ריח, אך יש טעם מתוק, מייצג אנשים הלומדים תורה, אך אין בידם מעשים. ההדס מסמל אנשים המדיפים ריח מעשים, אך בלי טעם לימוד התורה (אולי סוג של קיום מצוות כמצוות אנשים מלומדה, בלי התחדשות והתרעננות בלימוד התורה). לעומת זאת, הערבה שאין לה טעם וריח, מייצגת אנשים שאין להם טעם תורה וטעם מצוות כאחד.
מצוות ארבעת המינים, והברכה עליה, חלה רק כאשר כל ארבעתם מאוגדים ביחד. היא מלמדת שיעור באחדות ובסובלנות של כל מגזרי העם. אם חסר מין אחד, לא יוצאים ידי חובת המצווה. אפילו ערבה שחסרה, שהיא ללא טעם וריח, פוסלת את כולם. כך אין לפסול שום יהודי. רק באחדות בין כולם יש כוח בעם הזה.
מדוע, כדברי נעים זמירות ישראל, צדיק כתמר יפרח? משום שעץ התמר הוא ייחודי. גם הפרי, התמר, שהוא אחד משבעת המינים, וגם הענפים, הלולב (וכן הסכך), מנוצלים למצוות. הלולב, הדומה לעמוד השידרה, מסמל גם את זקיפות הקומה היהודית בתורה. גם הערבה, למרות שאין לה טעם וריח, התכונה המאפיינת אותה היא הצמא למים, המשמשים את תשתית גידולה ובלעדיהם היא נובלת. לכן הערבה מצביעה על כך שאין יהודי ריק. גם אם לכאורה אין בו תורה ומצוות, קיים בו צמא תמידי להנחלת היהדות. ידוע מאמר חז"ל, כי התורה נמשלה למים. "מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם". הנשמה היהודית צמֵאה לקצת אידישקייט. משום כך, הערבות מככבות בחג - חג המים שבו מתפללים על הגשמים בחורף - לא רק בארבעת המינים, אלא גם בהקפה יומית סביב המזבח בבית המקדש ובעיקר בחביטת ערבות בהושענה רבה.
אכן, בסוכה, המסמלת את ההינתקות מן הרכושנות, מחד-גיסא, ואת ההתחזקות הרוחנית בצל השכינה והאושפיזין מאידך-גיסא, אפשר רק לשמוח. סיבה למסיבה. מועדים לשמחה!
