מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון.
זֹאת הַבְּרָכָה
עַל שֶׁהִתְבָּרַכְנוּ בְּעַם חָזָק וְאֵיתָן
עַל הִתְבָּרַכְנוּ בְּעָם נִבְחַר וְנֶאֱמָן
עַל שֶׁלֹא שִׁנּוּהוּ תַהְפּוּכוּת הַזְמָן
לַמְרוֹת רְטִינוֹתָיו, לְהִלָּחֵם מוּכָן.
לָכֵן אוֹר יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לֹא יוּעַם
אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל!הַלֵּב מִמְךָ נִפְעַם
גַּם בִּמְעִידַת זֶה אוֹ אָחֵר,פֹּה וְשָׁם
הַמְּעִידָה תְּכֻפַּר אַף אִם הָעַם נִכְלַם
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֹפִי הָעַם הִנְצִיחָה
אֵין כִּשָּׁלוֹן שֶׁמָּרְחָה או הִשְׁכִּיחָה
וְשֶׁבֶט שֶׁבֶט אֶת מַעֲלוֹ הוֹכִיחָה
וְכָכָה גְּדֻלַּת מֹשֶׁה, עַמֶּנוּ הִדְרִיכָה
בּכַךְ הוֹרִישׁ מֹשֶׁה עָם חָזָק
בְּעֵת צָרָה הוּא מָהִיר כְּבָזָק
עַל כֵּן "וזאת הַבְּרָכָה" יָצַק
חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזַּק
סיום הָחִזָּיוֹן של אדון הנביאים
בלשון פיוטית אפשר לומר כי הגענו לסוף המסע, מבראשית לאו דוקא מספר בראשית, אלא מראשית סיפור לידתו של משה, מרגע שנמשה מהים מעל פני המים על-ידי בת פרעה כשמרים אחותו עוקבת ודברה אל לב בת פרעה להחיותו ולהביא לו מילדת - שמאים נדבה זאת הייתה אמו של משה יוכבד, מבלי שבת פרעה תעלה על דעתה כי הילד הזה כשיגדל בגיל יגדל גם עם השראה אלהית כאישיות מיוחדת, והוא יכריע את פרעה אביה כפי שהדבר מתואר:
מרכבות פרעה וחילו ירה בים (בשלח טו/ג). מכאן ואילך משה זה שגדל בארמון המלך והתחנך שם, יצא בדחף השכינה למלא את התפקיד שהועיד לו אלהים: להוציא את בני ישראל מעבדות לחרות עד הביאו אותם אל שערי הארץ שניתנה לאבות אבותיו על-ידי הקב"ה , שם הוא מסיים את תפקידו ומסתיימים חייו. וזאת הברכה הינה סוף הָחִזָּיּוֹן שהוא גם סיום עצוב של חיי משה. למרות שמשה היה גדול הנביאים ועליו נאמר:
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים (לד/י). משה ידיד יה ונאמן ביתו של הקב"ה, לא הצליח לבטל את גזרת הקב"ה שלא יכנס לארץ עם העם וגורלו נחרץ למות מחוץ לארץ ישראל ולמות בארץ מואב. לא זכה להכניס את העם שהלך והוליך אותו במדבר 40 שנה, הביצוע עבר למחליפו יהושע. תאור מותו של משה כמו תאור מותם של כל יתר האבות, הצטמצם במלים בודדות:
וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על-פי ה' (לד/ה). המיוחד במיתתו של משה כי נאמר עליו שמת נשיקה מפיו של ה'. זה סוף פרק חיים של אדם גדול ועָנַו שלא נטל לעצמו כל טובת הנאה אישית.
התורה ניתנה לישראל על-ידי משה בהר סיני
יש עמים המטילים ספק אם אומנם התורה כפי שהיא מוכרת לנו ניתנה למשה בהר סיני על-ידי הקב"ה ומשה מסרה ליהושע כפי שאבותנו תארוזאת:
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והושע לזקנים וזקנים לנביאים טנביאם מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (פרקי אבות משנה א'). וכך היא הגיעה לידי עם ישראל מאז ועד ימינו. מידיעה אישית מצאתי תמיהה רבה אצל המוסלמים שלידם הקוראן (כבתרגום שמו בעברית המקרא, כפי שחכמי התלמוד כינו התורה) הורד מן השמים כיון שמוחמד היה אנאלפאבית ולא ניתן ליחס לו כתיבת
הקוראן והם סבורים שגם משה היה אנאלפאבית לפי אמנונתם לכן גם התורה צריכה להיות כתובה בידי אלהים שהורה למשה. (כאן האיסלאם טוען כי התורה שהורדה מן השמים, איננה התורה שאנחנו קוראים בה היום ומקדשים אותה וכי היא הוחלפה על-ידי בני העם היהודי והמקורית איננה יותר והקוראן בא להחליפה. אנו יודעים ואומרים כי התורה לא ירדה מן השמים כתובה בצורתה בחמישה חֻמְשֵׁי תורה, אלא שהיא נכתבה על-ידי משה מפי הגבורה דבר שנאמר נכתב:
וַיִהִי כִּכְלוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם (וילך לא/כד). מכאן שאיסלאם מקדש את הקוראן כאחרון הספרים
שמשה, כתב את התורה מפי הקב"ה, מעוררת שאלות גם אצל חז"ל והפרשנים כי הרי המסופר בספר בראשית כולו התרחש לפני שמשה נולד. אלא שהקב"ה צוה עליו לכתוב את האמור שם וכתבו מפי השם. רש"י שואל שאלה רטורית ומשיב:
וימת שם משה... וַיִקְבֹּר אתו... (לד/ה,ו) האפשר משה מת וכתב: וימת משה.. ורש"י משיב: אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. תשובה זו איננה מספקת את הרואים בתורה מקשה אחת שיד אחת כתבה אותה וזו ידו של משה לכן נאמר:
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. רבי מאיר אומר: אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר: לָקֹחַ את ספר התורה הזה (דברים לא/,כו) אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע (מרב צער).
סיום והתחלה אלה הם מעשי בראשית
וזאת הברכה בחג שמחת תורה וחידוש קריאת התורה החל
מבראשית. בראשית באה להשוות את התורה כרחבת ממדים כמו
הארץ, ועליונה על כל ספר אחר כגובה
השמים, ועמוקה כעומק
הימים - האוקינוסים. כשם שטרם נודעו צפונות
השמים, הארץ והימים, כך צפונותיה של התורה טרם נודעו כולם. אשר על כן צריך לקרוא בה ולחזור ולקרוא בה, להוסיף לעיין בה, ולחקור צפונותיה. אם נדמה אותה לצורך ההסבר לאוקינוס שעומקו לא
שְׁלִיַּת פנינים למשל, כך אנו צוללים במעמקי התורה כדי לגלות את
הפנינים שבה. סיכויו של הצולל במעמקי התורה לשלות ממנה את הכל, דומים לסיכויו הצולל לים לשלות את כל הפנינים שבאוקינוסים. הרי ככל ששולים פנינים מהים, הן חוזרות ומתחדשות, כך גם בלימוד התורה, בקריאה בה בציבור בשבתות לאורך השנה, ובלימוד ובשנון, כדי לגלות מסתוריה וצפונותיה. מאז נתנה התורה לישראל בהר סיני ומאז משה החל מבאר אותה לעם, (גם כאן הפועל
בֵּאֵר את התורה מרמז כי התורה כמו
בֶּאֵר) אנו מגלים בה את תורת החיים, מחדשים חידושים ומוצאים שוב ושוב דברים המקשרים אותנו למאורעות אותה עת הקרויים אקטואליה.
בִּפְרוֹס חַג הַסֻּכּוֹת עָלֶינוּ לְטוֹבָה
שֶׁבַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בֹּו הוֹשַׁעְנָא רַבָּא
וְהַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת שֶׁל שִׂמְחַת תּוֹרָה
נַחֲזוֹר וּנְאָחֵל לָנוּ שׁוּב שָׁנָה טוֹבָה
וְנָשִׁיב לַמִּתְנַכְּרִים
תְּנוּ כָּבוֹד לַתּוֹרָה לֹא בְּמוֹרָא וְהֱווּ שַיָּכִים לְעַם זֶה בְּתִפְאָרָה
טוֹב לְהִשְׁתַּיֵּךְ לְעַם הַמִּקְרָא וְהַמִּתְנַכֵּר לְעַמּוֹ, מִין שְׁמוֹ נִקְרַא
יְהוּדִי, עִבְרִי אוֹ מְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרָה אוֹ רְפֵה רוּחַ הַמִּתְהַדֵּר בִּגְבוּרָה
אָנָה יִמָּצֵא הַגִּבּוֹר בְּעֶת צָרָה כְּשֶׁיַּכֵּהוּ צַר וְיַעֲשֶׂה גוּפוֹ כִּכְבָּרָה
וְהָעַם מִתְחַזֵּק שִׁבְעָתָיִם
כִּי יִשְׂרָאֵל חַי כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵּי-מַיִם
עָלָיו יְרוּקִים תָּמִיד וְצַמַּרְתּוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם
עַלְעֲלָיו מִתְחַדְשִׁים וְרַב הַטָּף יוֹנְקֵי שָׁדַיִם
יְלּודֵי עַם אֵיתָן הֵם לָהֵבֶל לֹא יִשְׁתָּחוּ אַפַּיִם
לְמַעַן צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם